לקבל החלטות זה קשה. לכל אחד כנראה, אולי לי יותר מלאחרים.
לקבל את ההחלטה לפי עצמי היא לא הבעיה, בדרך כלל אני יודעת מה אני רוצה (אורי- תשתוק),
הבעיה היא שאנחנו לא מבודדים בעולם ולרוב צריכים לקבל את ההחלטות שלנו גם לפי אחרים.
חשובים יותר, חשובים פחות, אנחנו מתחשבים גם באחרים.
ברצונות שלהם לטובת עצמם, וברמזים שלהם לטובתנו.
להכיר מישהו יותר מדי טוב, לחיות איתו, שהוא יכיר אותך יותר מדי טוב-
זה כיף בהרבה רגעים, וזה בטוח, וזה נוח
אבל זה מסוכן. זה מסוכן כי באיזושהי נקודה אתה מתחיל לאבד את עצמך.
תמיד חששתי מזה. ותמיד נשבעתי שאני לא אהיה כזאת.
אבל הנה- נפלתי חזק.
במקום לחשוב מה אני רוצה לעשות, אני חושבת איך הוא יגיב על זה.
וזו טעות.
אנשים עושים החלטות שגויות, וזה בסדר. כלומר- זה לא בסדר, אבל זה בלתי נמנע.
אבל לא מפריע לי שעשיתי החלטה שגויה, אחת מני רבות.
מפריע לי שעשיתי אותה מתוך הקשבה לאחרים.
ומפריע לי גם שאני הולכת לחשוב על זה עכשיו כל החיים....
יש לי חרטות כאלה מגיל 6. זה לא חזק כמו באותו רגע, אבל זה עדיין משפיע.
וכך, במשך החיים מצטברות להן עוד ועוד חרטות.
חרטה זה לא רע- אם אתה לומד ממנה.
אבל זה כן רע- כשאתה לא יכול להרפות.
אז יופי, עכשיו יש לי עוד חרטה מגיל 24.
אבל למדתי.
קבלת החלטה זה אני עם עצמי.
וכלעוד אין לי ילדים,
כולם, כולל כולם, יכולים לחכות לי בסיבוב.
