אין מצב שהיום הזה אמיתי. פשוט אין.
אני לא יודעת אם זה קרה עקב המצב ההתחלתי בו הגעתי לעבודה,
או שהיקום רוצה להעביר לי מסר...
בוכה, צוחקת, נוזלת או בשוק, עוד לא החלטתי
ואני לא בטוחה שאני מבינה מה הולך פה.
להלן המקרה:
"כלבלבה!" , נשמעת קריאה בחלל המשרד.
ואני- מיד, בראש מורם, מחפשת את הפונה
כאילו שמי הוא זה שנזעק עכשיו.
לקחו לי כמה שניות וכמה מבטים מאוד תמוהים מצד הקולגות
כדי להבין איפה אני נמצאת ומה הרגע ( לצערי) קרה...
אבל את גודל הטעות הבנתי רק כשהמבטים התחלפו במבוכה,
ומי שפלטה את המילה החלה להתנצל ארוכות,
ולהסביר לי שזו לא אני...
אני לא מאמינה שעשיתי את זה. אני לא מאמינה שזה קרה.
ובעת שאני כותבת שורות אלה... אותה אחת ש"קראה" לי קודם-
קראה לי אליה "כי מזמן לא קיבלתי ממנה מכות" לדבריה.
כשאני מגיעה מהר ועם המבט הכי אשם בעולם,
היא מתחילה לצחוק:
"מקנאה מטומטמת אחת, מקנאה..."
בחיים לא קרה לי דבר כזה.
אני לא יוצאת ככה יותר מהבית.