שק איגרוף

שכל כך כל כך חיכיתי לו, אפילו לא היה סתם יום רגיל,
היום היה אחד הנוראים.
ואני עדיין מנסה להבין אם הוא היה נורא בגלל הציפיות שהיו לי ממנו, או בגלל שהוא היה נורא אובייקטיבית.

אני בסדר, אפילו בסדר גמור, פיסית.
קצת כאב בטן... אבל למי אין כאלה לפעמים.
הלב שלי שבור. טוב, לא מנופץ לרסיסים, אבל סדוק מאוד.

היום הזה שחיכיתי לו שבע שנים,
ושחיכיתי לו אפילו יותר במשך עשרה חודשים,
התחיל ביום מתיש וחסר אנרגיות
והמשיך בזה שאני מקבלת תמונה של ידידה מחבורת הסטודנטיות שלנו
יד עם טבעת יהלום ענקית, והכיתוב:
"לא רק שהוא הפתיע אותי עם טיסה לאיטליה, הוא גם עשה את זה!!!"

זה שבר אותי.
באמת באמת שבר אותי.
אני מתלוננת הרבה, אני בוכה המון,
אבל אני אף פעם לא נשברת...

היום הזה
נשברתי.

לא נשברתי כי "זה היה צריך להיות שלי",
זה יהיה לא נכון לעשות השוואות.
נשברתי כי מגיע לי משהו שאני לא מקבלת אותו.
משהו שאני צריכה.
משהו שאמרתי מפורשות שאני צריכה.
משהו שהתחננתי אליו
שנים
אבל כנראה שאין את הרצון לתת לי.
אין את הרצון לרצות לתת לי את זה.

התחושה שמכריחים מישהו לעשות משהו היא נוראית.
גם אם הוא רוצה לעשות את הדבר, אבל מכריחים אותו לעשות זאת במסגרת זמן מסויימת,
זאת עדיין כפייה.
ואין נוראה מהתחושה הזאת
בגלל שאף פעם אחר כך לא אוכל לדעת אם הוא עשה זאת מרצונו.

עשיתי את הטעות הזאת, כי חשבתי שאני שווה. שמגיע לי.
עשיתי את הטעות הזאת כשהחזרתי אותך אלי לפני חמש שנים,
ועשיתי אותה שוב לפני עשרה חודשים.

בתוכי באמת קיוויתי שזה יקרה.
שבע שנים זה הרבה זמן...
גם עשרה חודשים זה הרבה זמן.
עד לפני כמה דקות עוד האמנתי.

למרות שאמרת שאתה עסוק ועמוס ובלאגן ועניינים...
האמנתי שלא תאכזב אותי.
האמנתי שתיתן לי את מה שאני צריכה.
בשביל לתת אהבה לא צריך הרבה יותר מהאהבה שיש לך.

אני מאוכזבת בעיקר בגלל שאת יום הולדת 30 שלך חגגנו כשהייתי במבחנים של סיום התואר.
11 קורסים, 6 מבחנים, 3 עבודות, 2 סמינרים. לא היה לי יום ולא לילה.
אפשר לומר שהייתי עסוקה.
אמרת לי שנחגוג אחרי. אז אמרת, אז מה...
תכננתי את הכל חודש מראש, וביום שלפני הייתי על קו ב"ש-ת"א,
בדיוק יום אחרי מבחן ויומיים לפני אחר,
בלילה בלי שינה, גם כדי לא להרוס את ההפתעה,
קונה ומכינה לך את המתנה.
נהניתי מכל רגע, וזה לא היה אותו דבר בשבילי אם הייתי מביאה לך את זה שבוע אחרי.
לא עשיתי את זה בשביל שתעריך אותי או משהו, עשיתי את זה כי באמת היה חשוב לי לתת לך את מלוא היחס שהיה ביכולתי, וגם את זה שלא.

כשמשהו חשוב מתכוננים אליו מראש.
כשמשהו חשוב, אין דבר כזה שאין זמן.

אם זה לא קרה, זה לא כי אי אפשר,
זה קרה כי לא רוצים.
ואם לא רוצים, זה עצוב
לי
מאוד.

ומה שהכי נורא זה שנשבעתי לעצמי
ששבע שנים זה מה שאני יכולה לתת
זה מה שאני יכולה לתת
מעצמי
לפני שאני מקבלת את הקרבתו הנצחית של הצד האחר.

אני נתתי.

נשבעתי לעצמי שאני אקום. אקום ואלך, כאילו לא היה כלום כל השנים.
שבע שנים שפשוט ילכו לפח אם אני לא שווה את זה.
לא שבע שנים ויום, בשבע זה נגמר.

והנה אני כאן במיטה, תוהה אם עוד כדאי ללכת למצוא מקום אחר לישון בו.


שבע שנים זה לא עניין סימבולי, אין לי צורך בפעולות פגאניות.
שבע שנים זה כי מתישהו חייבים לדעת,
שבע שנים כי גם ההחלטה הכי קשה בעולם כולו,
לא יכולה לקחת יותר.

ועצוב לי לחשוב שאני החלטה עד כדי כך קשה.

מרגישה רע לדרוש את מה שאני צריכה,
ומרגישה רע להמשיך ולהתעלם מהצרכים שלי.

תמיד חשבתי שזה יהיה נורא רומנטי...
אבל החיים הם סדרה של החלטות קונקרטיות של עלות ותועלת.

ואני לא יכולה ללכת למצוא מקום אחר לישון בו בלילה בו אנו חותמים על חוזה לדירה חדשה.
החיים הם סדרה של החלטות קונקרטיות של עלות ותועלת.

וחוץ מזה, אף פעם לא הייתי בן אדם ששובר את הכלים, גם כשהייתי צריכה.
לשבור זה מסוכן, ואפשר להיפצע,
והחיים הם סדרה של החלטות קונקרטיות של עלות ותועלת.

ועצוב לי
פשוט עצוב לי
בכל כך הרבה צורות
שאם הייתי יכולה למצוא מילים חדשות לכל גווני העצב
אולי הייתי יותר מובנת.

וזה לא קונקרטי בכלל, אבל אין לי מושג מה לעשות.