אז שיפרתי את התוצאה של המבחן ב-20 נקודות. מצד אחד זה הרבה, ומצד שני, מה זה בכלל? ציון אחד במבחן אחד בקורס אחד של שנה אחרונה בתואר אחד, שמי יודע כמה הוא כבר יעזור לי בחיים. האם אני בזבזתי ימים שלמים בללמוד, הפסדתי ימי עבודה, הפסדתי כיף וחיים בשביל ציון, בשביל דבר כל כך חסר משמעות? ואם זה כל כך חסר משמעות, אז למה ברגעים שאחרי שראיתי את זה נמלאתי גאווה?
למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו מתאמצים נורא בשביל רגע אחד של נחת,שמי יודע כבר מה הוא יתן לנו, ואז קמים וממשיכים לעבוד בשביל עוד רגעים כאלה, שאולי הם בכלל לא בשבילנו? בשביל מי זה בכלל חשוב הציון הזה? אולי בשביל להתקבל לתואר שני (וגם זה לא), כי בשבילי זה בטוח לא חשוב. אולי לחלק הפרפקציוניסטי והמרצה אחרים שבי זה חשוב. אבל לי האמיתית- ממש ממש לא. אז למה?
למה עשיתי את זה לפני שבוע, ולמה אני פאקינג עושה את זה שוב עכשיו?
ולמה אני כותבת פה פוסט באמצע הלילה, 6 שעות לפני המבחן?
ולמה אני כותבת על דברים מגעילים כאלה שבכלל באתי לכתוב פה פוסט על פנטזיות?
בדרך כלל יש לי פנטזיות מציאותיות. לא הייתי אומרת שאני שואפת נמוך, בכלל לא, אבל אני שואפת רק לדברים שיוכלו לקרות (אחרת זה סתם ממרמר, לא?). אבל לחיים, יש כנראה רצונות משלהם, והם אוהבים לשחק איתי. איזה מזל שאני אוהבת לשחק גם(: השנה האחרונה הייתה פסיכית. קרו לי דברים שלא העזתי אפילו בפנטזיות הכי פרועות שלי לחשוב עליהם (ועדיין בעצם, אם חושבים על זה ברצינות, לא עשיתי כמעט שום דבר חריג, שזה גם נושא שמדאיג אותי, אבל אני אשאיר את זה לפעם אחרת...). אז איך זה יכול להיות, שבלי שאני חושבת/ מתכננת/ רוצה אני מגיעה למצבים מטורפים (ומענגים) לחלוטין, אבל כשאני כבר כן רוצה משהו, כשאני מעיזה לחלום בהקיץ (ולהרטב) ממשהו הכי פשוט ודבילי בעולם, שטכנית אפילו, נורא נורא קל לעשות, זה פשוט לא קורה? (שימו לב, השאלה התחילה לפני 5 שורות). איך? וזה לא שישבתי בבית וחיכיתי שזה יבוא אליי... למרות שבמקרה הזה זה גם יכול לבוא אליי הביתה.... אבל....אוף.
אני רוצה. אני מאוד רוצה.
ואני שונאת שמה שאני רוצה לא קורה!!!!
(ואני מודעת לזה שהשלב האגוצנטרי אמור לעבור גג בגילאי חמש-שש... אבל למה????)
והאמת שבאתי לכתוב פוסט של כמה שורות. פוסט מאוד ברור וספציפי על מה בדיוק אני רוצה. ומה שיצא בסוף זה פוסט מסורבל לחלוטין, שלא מסגיר אפילו חצי דבר בנוגע למה שאני רוצה.
אם זו לא הייתי אני, הייתי קוראת לזה פחדנות.
אבל זאת אני, אז בוא נקרא לזה ... טאקט.
לפני 12 שנים. 26 בפברואר 2012 בשעה 0:35
