מישהי בפייסבוק שלי מפרסמת קטע מסדרה על לסביות.
אז צפיתי בו. מה, לא יפה להתעלם מפירסומים של אחרים...
ואז צפיתי בעוד כמה... באמת, רק כמה, לא יותר מדי....
ואז כתבתי לה בתגובה שבגללה נשרפו לי הניוקי.
בדיוק באותה שנייה אני שומעת את התסיסה הזאת של מים רותחים שגולשים מהסיר אל הכיריים.
צוחקת לעצמי, ורצה להוציא את הניוקי. (נבואה שמגשימה את עצמה?)
ואז עומדת שם וחושבת על מה שראיתי.
לוקחת את המסננת, מניחה על השיש, ומוזגת את תוכן הסיר הכולל ניוקי ומים.
טוב, אחרי שהשיש נהיה מוצף, מתחילה לאט לאט לחלחל בי ההבנה שסיר עם מים מרוקנים לתוך הכיור.
כן, מסתבר שהמוח שלי פועל כמו נער חרמן בן 14.
רגע, יש רעשים מהמטבח שוב...
טוב, זה סתם היה שמן רותח.
אתמול באתי לכתוב פה פוסט רציני, אבל מאז היה לילה, ועוד הרבה מחשבות...
אבל זכור לי בערך הנושא.
כל הזמן אנשים שואלים אותי מה אני רוצה. וזה מעצבן אותי.
זה מעצבן אותי כי אני אף פעם לא יודעת איך לגשת לשאלות האלה.
אלה שלא מכירים אותי מספיק טוב עושים את זה מתוך תמימות.
ואלה שמכירים אותי... טוב, אני לא חושבת שזה מתוך רוע או משהו, אבל אני יודעת, בוודאות, שהם מנסים להקשות עליי.
הם מנסים להקשות עליי, כי מה שבא אחרי זה הוא יפה.
ואני שונאת אותם ואוהבת אותם על זה.
אבל אני באמת שונאת את זה. אני כבר מעדיפה שיגידו לי מה לעשות. לא שאת זה אני אוהבת, אבל זה דורש פחות מעצמי.
חוץ מזה שכשאומרים לי משהו אני מרגישה את הרצון של הצד השני. וזה לא משנה אם לשיחה או למשהו אחר. וכששואלים אותי זה מכניס אותי לבעיה כי איך אני אדע שגם הצד השני רוצה או מסכים עם מה שאני רוצה? ואז התחושה הלא נעימה של סיכון לחוסר הדדיות מחלחלת.
לא יהיה הרבה יותר פשוט אם אנשים פשוט יגידו לי במפורש מה הם רוצים, ואז אני אעבור על כל הבקשות ואחליט מה מתאים לי ומה לא?
ועד אז- אני לא רוצה כלום. תודה(:
לפני 12 שנים. 14 במרץ 2012 בשעה 13:16