"תפסיקי לשקר" אתה אומר לי.
אבל אני לא יכולה.
כשאתה מפליק לי שוב ושוב, ואני מייבבת, ואתה שואל אם כואב לי, אני חייבת להגיד שכן. "את מטפטפת לי לתוך הידיים. את בטוחה שבאמת כואב לך?" איך אני יכולה להגיד שלא? זה לא נשמע לי אפילו הגיוני, הרי מכאיבים לי, למה שלא יכאב לי... "עכשיו באמת יכאב לך, רק על זה ששיקרת".
אבל אתה לא מבין שאני לא משקרת. זה פשוט קשה לי נורא, עדיין.
זה כמו שאתה אומר לי להגיד בקול רם את מה שאני רוצה. אבל לפעמים אני לא יכולה להגיד את זה בקול רם, כי אני לא באמת רוצה לרצות את הדברים שאני רוצה... אם אתה תעשה את זה, אני עוד אוכל להתמודד עם המלחמה שבתוכי, אבל לבקש את זה? ועוד בקול רם? אני באמת לא יכולה.
אני לא משקרת. לא לך, בכל אופן.
לעצמי? לעולם? אולי. אבל איך אתה יכול להגיד שאני משקרת לך, כשכולי עירומה, פיזית ונפשית, בידיים שלך?
אתה לא מבין שאני יכולה להגיד לך דברים לא נכונים רק כי אני יודעת שאתה יודע בדיוק כמוני, ואולי טוב יותר, מה טוב לי ומה לא?
אז תן לי בבקשה להמשיך עם השטויות שלי ולשמור על האגו.
אני ממ צריכה את זה.
וגם אמרתי בבקשה....
לפני 12 שנים. 24 באפריל 2012 בשעה 1:46
