אתר חפירות

אני לא יודעת מה אני חושבת. אני צריכה מילים בשביל לחשוב, להרגיש. אני אחת כזו שבלי המילים היא לא כלום ולא שום דבר, בקושי קיימת בכלל.
"מוכן לפרדה, כאילו כבר עורף פניתי,
...
ואני אחר ופגום שוליים, כמו עננים." וכן הלאה וכן הלאה.

הנה אני,
פוגשת שנה חדשה, (כמה השתפכויות הורעפו עליי בטעות לכבוד התאריך), ואני בעיקר אילמת.
אין בי מילים.
הרבה מאד זמן שלא הרגשתי ככה. הצלחתי איכשהוא לחיות ללא משים. והנה- חסרות לי מילים.
הבעיה שלנו, שלי, כתב לי פעם ילד נהדר אחד, היא אובר מודעות עצמית... וכו' וכו'. הכיצד אוכל להרגיש גדולה כשאין לי מילים גדולות לגלגל? כשאין לי יותר מילים בכלל, כשאני רק נבוכה אל מולן. הקושי הגדול הוא- גם להיות בת חמש איני יכולה.
ומדוע מוכן לפרידה? מה הקשר בין הדברים? הכל מתפזר. יש מעט מאד דברים שאני יודעת, ומילים אין לי עבורם,- משתמע- הם לא קיימים. לכל הפחות- אין בהם שום חשיבות. ומשום כך אולי שלא בעתי אל עצמי וממני והלאה...
וכולי וכולי, כן?

מה שהיה אמור להכאיב ביותר רק משחרר איכשהוא. בתוך הדיכאון הזה, ללא מילים וללא רגש, הפרידה הכואבת ביותר היא לכל היותר "מילא".

הייתי רוצה לחוש כך. כמו שם, ב'מוכן'. ציפייה כלשהיא. שישתנה כבר.