אתר חפירות

כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי, אני יכולה להאמין לו שהוא לגמרי מתכוון לזה. אני יכולה גם לגמרי להבין ולקבל את זה שמישהוא באמת אוהב גם כשהוא לא מעוניין בקשר זוגי, או כשהוא לא יודע, חנוק, מבולבל וצריך להחליט עם עצמו. גם לי זה קרה שאהבתי אנשים באופן לא רומנטי אלא ידידותי-יזיזותי. אפילו קרה לי שנפרדתי מזוגיות עם מישהוא למרות שעדיין אהבתי אותו מאד כי זה לא היה טוב. כי לא רציתי.
אבל לפחות ידעתי להפרד. לשחרר את הבן אדם. ולא להמשיך להגיד לו בכל יום שאני אוהבת אותו למרות שאני לא יודעת עדיין אם אני רוצה לנסות את הקשר שלנו שוב מחדש.
כל כך כואב להיות מאוהבת ככה ולשמוע ממנו את המילים האלו. רק שיגמר כבר הכאב הזה. כל מילת חיבה ממנו רק גורמת לי לבכות. כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו זה שאולי, ושבכל זאת, וכמה אני רוצה, ובבקשה קח אותי חזרה, בבקשה תחבק אותי, בבקשה בבקשה תהיה איתי, תן לי לחלוק איתך את הכאבים שלי ואת הבלבולים והלבטים שלך. רק תן לי להיות איתך. זה מה ש"אני אוהב אותך" עושה לי כרגע. למרות כמה שאני יכולה להבין ולקבל את זה. ואותו, עם כל התחושות האלו שלו, זה עדיין מכאיב לי בטירוף.

והוא מצידו לא מבין למה שתהיה לי בעיה כלשהיא להגיע למפגש אצלו בבית עם כל החברות שלו כשאין לי מושג מה קורה אצלו בראש ואיפה אנחנו עומדים ואני כל כך עדיין מאוהבת ורוצה ולא מוותרת.
והוא חושב שאם מכאיב לי שהוא אומר שהוא אוהב אותי זה רק כי אני לא מבינה. ואני אפילו מוכנה להבין ולקבל ולהאמין שהוא באמת ובתמים אוהב אותי, ושבאמת ובתמים אולי היה רוצה להיות איתי. אלא שכרגע המצב הוא לא כזה וזה רק חותך לי בכל הבשר של הרגש... אפילו אם כשהוא אומר שהוא אוהב אותי הוא מתכוון לכל מה שהייתי רוצה שיתכוון, זה עדיין הורג אותי. כל פעם מחדש.

אולי יש כאבים כאלו שלא אמורים לעבור אף פעם.
כמו זה של עכשיו.

הייתי אמורה להיות בחודש רביעי עכשיו. אפילו אולי נשואה או קרוב לזה.
ולמרות כל האהבה שלי והרצון והכל, לא רק ששום דבר מזה לא קורה. גם כאילו לא אמור היה לקרות. כאילו מישהוא רק חיכה שאני אכנס לזה כמה שרק אפשר כדי לשבור אותי לגמרי. להשאיר אותי תלויה ככה בחלל העצום הזה של הכאב שלי.
והחוסר. שלו, של האיש. שאני עדיין כל כך מאוהבת בו.
אם רק היה מפסיק להגיד לי שהוא אוהב אותי, למרות שאני יודעת שהוא מתכוון באיזה אופן לא רומנטי זה כל כך אוכל אותי המילים האלו.
אם רק היה מפסיק.
ולא, אני לא מסוגלת שיפסיק, כי עדיין אני כל כך רוצה.
וזה לא כאב שיעבור, או יישכח עם הזמן. מתברר שכשליש מההריונות נגמרים בהפלה בשלב מוקדם. מה אומרים על מערכות יחסים? מה אומרים על השילוב של שני אלו?
או כשהוא קורא לי בשמות חיבה, למרות שאני יודעת שהוא אומר אותן לכל אחת, גם כאלו שהוא מכיר יומיים בקושי. אני יודעת, אבל זה אוכל אותי.
גומר אותי. גורם לי לבכות בכל פעם מחדש.


האם הייתם יכולים להיות ידידים\יזיזים עם מישהוא שעדיין מאוהב בכם? עם מישהוא שהיה לכם הריון איתו וביטלתם חתונה איתו ועדיין מאוהב בכם?
ואפילו אם כן. ואפיילו אם הייתם מוצאים מישהוא כזה שמאוהב בכם ומפנטז עליכם ורק רוצה הרבה יותר איתכם והוא מוכן להיות איתכם ביחסי ידידות יזיזותית גרידא... מה קורה כשהצד הלא מאוהב או לא מעוניין בזוגיות פוגש את האדם שהוא כן מעוניין ביחסים איתו?
מה קורה אז לאותו צד מאוהב שעדיין כל כך רוצה.
ואם אותו צד מאוהב שמתיידד\מתייזז איתכם הוא גם במקרה היה בהריון מכם? ובמקרה ביטלתם חתונה איתו? אתם חושבים שלמרות האי מונוגמיות העקרונית שלכם תוכלו לשמור איתו על קשר כאשר יש בן אדם חדש בלבכם?

בעיניי זה פשוט רעיון טיפשי. זה כאילו היה יכול אולי אפילו לעבוד באיזה יקום הזוי שכזה... אלמלא כל הרגש עדיין.
לא ככה?

אה, והייתי כזאת גיבורה לפני כמה ימים. באתי למסיבה עם חברות שלו, והתנהגתי מה זה יפה, ולא בכיתי בפומבי. לא ממש בכל אופן. והתמודדתי עם זה שהן שואלות -אותי- אם נגמר. ופגשתי את ההריונית בחודש רביעי עם התאומים. ולא עשיתי סרטים בכלל. אפילו לא לעצמי.
אני חושבת שזה שיא מזוכיסטי חדש. נראה אתכן סמרטוטות יקרות מתעלות על זה 😄

ומצאתי את עצמי היום בוכה על הרצפה ורק מתפללת שהכאב הזה יעבור כבר. פלשבק לכאבים הפיזיים של ההפלה. רק ממקום אחר. רגשי נטו.
וכמו שאני לא מאמינה שאי פעם אני אחשוב על האבדן ההוא בלי כאב עצום, אני תוהה אם הכאב על האבדן השני גם הוא לא יעבור אף פעם.
לפחות אני מניחה שאפסיק למצוא את עצמי דופקת אגרופים בקיר ומתמוטטת בבכי על הרצפה מרוב כאב. כמו שזה כבר כמעט לא קורה לגבי האבדן ההוא, למרות שעברו רק חודשיים.
מצד שני היה לפחות משהוא מוחלט שם. וגם זה אחרת.
תארו לעצמכן את העובר שלכן אומר לכן -תשמעי, אני אוהב אותך והכל... אבל לא מתאים לי שתהיי אמא שלי, בואי נישאר ידידים... 😄 תמונה מעניינת.

גאד, דאמן-איט. אובססיה בהתגלמותה. ככה זה מכורים.

הפי ולנטיינס לכולם!

והרבה כאבי לב מכאן. משם. מכל הצדדים והכיוונים והחורים והחללים הריקים.
כל כך הרבה כאבים, וכעסים, ואכזבות. כל כך הרבה... חוסר אונים. כל הרעיון בלהיות נשלטת הוא להוציא את חוסר האונים ממשוואת החיים. לשים אותו במקום מוגדר שעושה לך רק טוב.
וזה לא עובד כנראה במציאות. רק רעיונות עובדים עליי, הממשות רחוקה ממני אלפי שנות אור. ז"א,- לא, זה לא קשור לא לשליטה ולא לחסרונה. זה קשור רק לדברים אחרים לגמרי.

מה דעתכם על שוברים לטיפול בתור מתנת ולנטיינס? משתעשעת.

איך? איך אפשר לעשות את כל הדברים האלו שהוא עושה לי? פשוט מיואשת מלא להבין ומלהפגע כל כך כל הזמן.
ואז רגע אחרי אני רוצה להחליט לא לוותר לו. אני רוצה להלחם על זה. רק כי כל כך רוצה.
איך אפשר כל כך לרצות כשכל כך כואב ורע?
הפי ולנטיינס לכולם. הייתם יכולים בשלוש דקות האלו להספיק סקס שלם.

פשוט כי צריכה להוציא, ואין איך או איפה או עם מי.
עברתי בשבועות האחרונים עולם שלם של חוויות.
ההתרגשות המדהימה ההיא שבגילוי, אפילו אם "ידעתי" עוד לפני. לראות את זה קורה מול העיניים. את הסימון הכחול הקטן הזה כל כך שם. כל כך חזק ומיידי ומכה בבטן ובתודעה. אושר טיפשי שמציף אותי. כן, למרות הכל. למרות כמה שאני לא, הרי רציתי, ומתברר שגם בשביל עצמי 😄
לרחף את הזמן ההתחלתי הזה, ולא להבין עדיין כל כך שזה שם. שזה לא משהוא שסתם יעבור. פשוט לרחף. ולצחוק בהתרגשות מאושרת וילדותית נוכח ההשתלטות העויינת על הגוף שלי. ולהתלונן הרבה, כי מותר 😄
להפסיק לעשן כי סופסוף יש מישהוא שה"לא" הזה שלו שהוא מצווה עליי מספיק חזק. להתעצבן על ההשתלטות העויינת על הגוף שלי. ולאהוב.
אני חושבת שהיה איזה חודש בערך שאהבתי את עצמי יותר מאי פעם.
כל החרדות והחששות וחוסר האמון וה"מה עושים" פשוט נבלעו לכמה זמן בתוך ההתרגשות שסחפה אותי.
ואחר כך פשוט לא לשים לב, או לא להבין מה זה אומר כשאני מרגישה את הגוף שלי משנה פאזה. חוזר אליי בהדרגה.
רק חשבתי שאולי אצלי זה פשוט היה קל יותר.
כשהגעתי לבדיקה הראשונה פחדתי להסתכל. לא ידעתי שמשהוא לא טוב, אבל כנראה שמשהוא בי לא היה מוכן להתמודד עם זה.
להתקל בפשטות הזו שבה הרופא הזה אומר לי את זה. סתם אחד. היחיד שיש בחור הזה שבו אני גרה עכשיו. חסר טאקט לחלוטין.
ואפילו לא ממש הסביר מה עכשיו ומה אם...
לבסוף הסיוט של הימים האחרונים. חוסר היכולת לתפוס שזה כן משהוא שסתם עובר פתאום. חוסר היכולת להסביר אפילו לאיש הכי קרוב לי כביכול איך זה מרגיש. כאילו בשבילו זה סתם משהוא שהוא רצה שיקרה ועכשיו לא. כאילו ביטלו לו איזו מתנה.
כשמבפנים זה מרגיש כל כך אחרת. נכון שבמקרה הזה אי אפשר לקרוא לזה מוות, פשוט לא התפתח כלום, ועדיף ככה, אבל בכל זאת זה מרגיש כמו חלק ממני. זה הרי הגוף שלי והחיים שלי ו'אני' ולא איזו אפשרות פוטנציאלית לצעצוע נחמד.
חוסר יכולת מוחלט להסביר שזה בעצם קורה ^לי^.
ובכי. כל כך הרבה בכי.
אחר כך באו הכאבים ומחקו הכל. בלבול מוחלט. הרי אף אחד לא אמר מה עושים. אף אחד לא הסביר כל כך לפני שדחפו לתוכי את החומרים האלה שלהם שכביכול צריכים לעזור לי.
גם אם זה באמת נכון מצידם, אין כל דרך לדעת. ואני מרגישה כאילו עברתי התעללות והשחתה. של הגוף שלי ושל הנפש. עברתי גיהינום מטורף שאי אפשר לתאר אותו בכלל. ואף אחד לא רצה לעזור לי בשום דרך. כבר לא היה איכפת לי מה יעשו או איך רק שיפסיקו את זה. פשוט נתנו לי להמשיך להתגלגל על הריצפה בצרחות של כאבים.
אולי זה היה קורה גם בלי הציטוטק, שהכאב היה מגיע למצב כזה. אבל המחשבה שיש מצב שינסו להכריח אותי לשים את זה שוב מחלחלת אותי. שבוע 9, כן, בהחלט רוב הסיכויים שירצו. ואני מרגישה שזה רק הרס לגוף שלי את מה שהיה עושה טוב יותר בעצמו. ועוד אמרה לי הרופאה ששמה את זה שזה אמור להקל על התהליך.

הבוקר אני רגועה יותר. הכאבים חלשים, גם זה מרגיש לי לא בסדר. כאילו כאבים של אחרי כי הגוף שלי קרס ולא התמודד גם עם החומר הזה וגם עם המשימה שעמדה בפניו גם ככה.
האיש מבקש שאעשה לו ביד וזה פשוט מטריף אותי. איך הוא מסוגל בכלל לחשוב על זה. אני רק בוכה ומנשקת אותו ואומרת לו שהכל בסדר. למרות שזה לא. למרות שאני מרגישה מחוללת ומתה. גם מבחינת מה שעובר עליי נפשית ועוד יותר מבחינת מה שעשו לי.
והאיש כועס עליי. צריכה ללכת לרופא היום לבד. בשביל הפנייה לביקורת בבית החולים שהגעתי אליו כשזה קרה.
לבד. ברור שזה מעציב אותי, אבל האיש כועס. למרות שלא ביקשתי ממנו כלום ולא אמרתי לו שיבוא איתי או שיעשה משהוא. רק אמרתי שמעציב אותי ללכת לבד. והוא כועס.
ממש באטרף. מסכן, משמונה בבוקר ועד ארבע בערב אתמול הוא היה צריך לסבול את ההצגות שלי. ללטף לי את הגב, ולהחזיק לי את היד. לקחת אותי למיון כשאני כבר מתעלפת ולא יכולה ללכת, הרבה אחרי שאני כבר לא יודעת איך קוראים לי אפילו מרוב כאבים.
חבל שהוא היה צריך לראות את זה. חבל שלא היה לי מקום אחר להיות בו לבד.
אם כבר אני לבד, אז עדיף לגמרי. כדי שאף אחד לא יכעס עלי אחר כך.
לבד. בתחושות האלו של הכאב. של גיהינום שאני עוברת. נפשית ופיזית. וכבר לא יודעת מה יותר גרוע,
רק מצפה לסוף של זה.
אפילו שיודעת שזה יכול לקחת גם שבועות מייגעים מעכשיו.

איזה אחד כתב היכנשהוא משפט כזה שאני מוציאה עכשיו מהקשרו:
"יש כאלו שבשבילם בדס"ם זה מבחן נאמנות".

יש במשפט הזה איזה גלגול מעניין, נעים. אז אני מתעכבת בו לרגע לשימושי הפרטי.
אם בדס"ם הוא סוג של מבחן נאמנות,- וייתכן שהוא כזה תמיד (זה לדיון אחר בהזדמנות אחרת),-
אז זה המבחן שלי אותו. לעד כמה הוא יהיה מסוגל לצאת מאותן נקודות הנוחות שלו כדי לספק אותי.
אולי אני בודקת את מידת המחויבות שלו למילוי החשקים שלי.

הדבר החמוד והמקסים הזה שמכורבל עכשיו בתנוחת עובר מעל השמיכה אינו מסוגל לפגוע. בשום אופן ובשום דרך. הוא אפילו בקושי מתמודד עם המראה שלי יושבת על הריצפה כי הוא חושש שלא נוח לי.
ובכל זאת הצלחתי לגרור אותו למצב שלאחריו סימני הצלפה אדמדמים נפוחים וצורבים מעטרים את פלחי מה שיש סיכוי שהוא הכי אוהב בי.
אם בדס"מ הוא סוג של מבחן נאמנות עבורי, אז הוא בכל זאת מוכן - כך מתברר- לגשת אליו.

הכשל שבמשחק הרעיוני הזה שהציג אותו מכר הוא כזה-
אין לדעת אם הכאבים הנפלאים הללו יצאו תחת ידיו כדי לענות לאתגר, 'להראות לי' שהוא מוכן לעשות עבורי (שאז לא הנאמנות עצמה אלא דברים אחרים משחקים פה תפקיד). או שמא- מתוך נאמנות אמיתית - רצון טהור וחשק עצמי- להיות איתי בצרכים ובתשוקות שלי.
כלאמר- למי שמבין לאט- כמבחן זה לא עובד. אין דרך לקבוע אם הוא עבר אותו או לא. לא בתוך הבדס"מ בכל אופן.
הדרך היחידה שלי לדעת כמה הוא נהנה ממבחן הנאמנות הבדס"מי הזה שארגנתי לו מבלי לדעת בעצמי שזה מה שזה,- הדרך היחידה שלי לגלות בתוך ה'מבחן' הזה את התשוקה והכמיהה שלו אליי,-
היא רק בתוך מערכת היחסים שבינינו. ההיכרות, השקיקה המשותפת זה אל זו, הקריאה העיוורת את הנשימה אחד של השנייה, הרגש העצום והבלתי מובן או מוסבר הזה שיש בין כל שני מבטים שלנו, בין נשימה שלו לנשיפה שלי, בהתמסרות ההדדית.
רק משם אני יכולה לדעת שהוא עבר את "המבחן", לא הייתי יכולה אם זה היה מבחן גרידא. בתוך המבחן עצמו אין שום כלים להערכת הצלחה או כשלון בו.

אולי בסופו של דבר זה מסתכם לאותה מסקנה נושנה שלי- שזה לא משנה מה עושים או לא עושים, אלא ה-איך- הוא שמשנה. מה שקורה בתוך הראש באותו הרגע.
אז שום אקט בדס"מי לא יוכל להוכיח נאמנות מבלי שהיא נתונה מראש. כמו ששום אקט נאמנות (כמה שלא יהיה בדסמ"י) לא יוכל לספק סדוכיזם שלא נתון מראש.

לשמחתי הגדולה, ולצערי בכל זאת.

אבל לאט לאט, אולי עוד נגיע גם לשם. אני הרי מאמינה כל כך באילוף דומים.

כרגע סיימתי שיטוט וירטואלי קצרצר ב"בלוגוספירה" (לא, לא שלי הביטוי) וכתגובה ל'שיחת נשים' בבלוג של זו שקוראת אותי לפעמים

חשבתי לחלוק:

איזה מזל שביססנו ביחד וללא מאבק את העובדה שהוא אשם תמיד ובהכל לפני שהתחלתי לקחת גלולות.
זה היה ה'מהלך' החכם ביותר שעשיתי בתוך הקשר הלחלוטין לא הגיוני הזה.

כמעט כל יום בא לי לבכות.
כמעט כל יום אני מרגישה לחלוטין מנוכרת וזרה לכל העולם.
מלבד החשק לבכות אין לי שמץ של מושג מה אני מרגישה או האם בכלל אני מרגישה. נהייתי סוג של זומבי מבחינה רגשית.
בנוסף,- אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה או לא רוצה.
החשק המיני שלי בקאנטים, שזה כמו בתחתונים אבל אפילו לא מוצץ.


מזל שהכל באשמתו, אחרת הייתי מצליחה לבסוף לריב איתו.

אה, כן. יש לי בחילה כל יום כמעט גם כן.
זה נורמלי, הבחילה?


ועוד מחשבה שעלתה בראשי-
אם עכשיו אני כזו גרועה, אני במקומו לעולם לא הייתי רוצה לראות אחת כמוני בהריון של ממש.

אם כן, התשובה:

אכן, אם היית סתם אחת הוא היה מבקר אצלך יותר.

גברים, לכי תביני!

(ההסבר היה בערך כזה: אם את סתם אחת, אז אפשר לראות אותך הרבה וזה לא נורא אם תפסיקו להתראות כי את סתם אחת.
כלאמר- אם את לא סתם אחת אז צריך לראות אותך פחות כדי שכשתפסיקו להתראות זה יהיה סבבה גם כן. ???)
בחיי, אני חשבתי שנשים הן מסובכות.
תוחזר הלסבית שבי לאלתר!

כן, הייתי רוצה בכל יום להירדם איתו, בכל יום להתעורר איתו, בכל יום לרצות מחדש להירדם איתו שוב, בכל יום להחליט שאני רוצה אותו בחיים שלי. רוצה אותו. ממש כך. כמו שרק באופן הכי עמוק אפשר לרצות בן אדם.
אולי זה מה שגורם לי אחרי יום עבודה לעשות את הנסיעה של השעה וחצי עד אליו ולקום בשש בבוקר כדי לעשות את הנסיעה הזו שוב חזרה לעבודה. בלי להיות בבית שלי במשך שבוע, בלי לחשוב שזה מוזר או מאמץ.
מצד שני, מה זה אומר אם הבן אדם לא מצליח יותר מפעמיים או שלוש בכל החודשים האלו לבקר אצלי? מה צריכות להיות הנסיבות כדי שבכנות הוא יאמר שהוא לא יכול?
עכשיו, נגיד שזה מסובך טיפה יותר. הרי לכם בעיה לוגית:
הבן אדם גר עם ההורים.
אז מרוב שאת רוצה להיות לידו, את טכנית מבקרת אצל ההורים כמה פעמים בשבוע. את לא סתם אחת שהם לא רואים ולא מכירים. אז בגלל שאת לא סתם אחת, מצופה ממך על ידי כל הצדדים להכניס לחיים שלך גם את ההורים שלו. הרי את אצלם כמה פעמים בשבוע, למה את אף פעם לא מתחברתת...?
התסבוכת הלוגית: אם היית סתם אחת, אז הוא היה יכול לבקר אצלך יותר?

עכשיו נניח, שזה אפילו מעט יותר מסובך מזה. הרי לכם בעיה פסיכולוגית:
את מן טיפוס כזה של זאב בודד. גדלת כאילו את לבד. חינכו אותך להיות לבד. כנגד כל העולם. את לא רוצה להכניס אף אחד לחיים שלך או להתערב לאף אחד אחר בחיים. את לא מסוגלת להבין (ברמת התחושות שלך) את רעיון המשפחה המורחבת ולעולם לא יהיה לך נוח איתו (עם הרעיון).
אם את מחליטה שאת באמת רוצה מישהוא בחיים שלך, זה לא סתם, זה כי את מתאווה אל האדם הזה בכל מאודך, לא ברמת התשוקה בלבד, ברמת כל ההווייה שלך שמוצאת בו משהוא שהיא רוצה לשמור לעצמה תמיד.
עם זאת, את זאב בודד.
וגם אם בעוד חמש שנים תוכלי באופן חופשי למדי לתקשר פחות או יותר עם המשפחה שלו, זה לעולם לא יהיה לך נוח. זה לעולם לא יהיה משהוא שאת רוצה לעצמך. את פשוט לא מסוגלת לקבל את רעיון המשפחה המורחבת. לא ברמת הלתת להם להיכנס לחיים שלך, או להיפך.

עכשיו תארו לכם תמונה, שבה אותו האחד המדובר, לעולם לא יוכל להבין את הלבד הזה שלך.
הוא יכול להגיד לך באותה הנשימה שהוא אוהב אותך ושזה צריך יהיה להגמר מתישהוא אם את לא מתאימה אל תוך התוכניות שלו לגבי מה שהוא מחפש.
התסבוכת הפסיכולוגית:
הוא יגרום לך לחשוב שאת יכולה להיות מה שאת ומה שבא לך, לעולם הוא לא ירצה לגרום לך אי נוחות. הרגש העצום שבוער במגע (הפיזי, רעיוני, נפשי, כלשהוא) ביניכם אינו תלוי בדבר והוא שם פשוט כי אתם כל כך שם אחד עבור השני. בגלל זה את רוצה אותו כל כך.
אבל אז, הו, אז... באותה הנשימה... מה שאת בשבילו בתוך החיים שלו יצטרך להסתיים מתישהוא. בגלל שאת כזה מן זאב בודד.
אבל הרי את כבר כל כך רוצה אותו.

וכל הכאב הזה שלך מן המרחק הבלתי ניתן לגישור הזה בין מה שהוא באופן מושכל אומר לך, לבין כמה שאת לא מתאימה לתוך המסגרת של מה שהוא רוצה לבנות לעצמו...
מה את אמורה עכשיו לעשות עם כל הכאב הזה?



בחורה מתאהבת, עושה את כל הדברים הלא נכונים, אבל רק כי היא כל כך רוצה.
עכשיו - בגלל מה שהיא- מצד אחד הוא יגרום לה כל כך לרצות,
מצד שני,- אם רק אי פעם יבין כמה שהיא לא כבש- זה יצטרך להיגמר.

כמה שכואב לי. אולי לפעמים, שני אנשים מאד מאד קרובים יכולים לחיות בשני עולמות כל כך שונים שלא יוכלו לעולם להפגש באמת.

למדתי היום דבר מה חדש! שחשוב לדעת גם כן, לא סתם.

אף פעם אל תעשו את בדיקת האיידס שלכם ביחד עם עוד בדיקות!!!

"כן, קיבלתי את התוצאות של הבדיקות שלך, את צריכה להגיע, יש משהוא לא כל כך בסדר..."

איזה רופא אידיוט!!!




בסוף הכל בכלל בסדר, לאיזו אלכסנדרה פוזיילוב (אני פוטשניקוב) יש איזה חיידק בשלפוחית...

איזו מן שאלה זו בכלל? טוב לי איתו? אולי אלו בעצם שתי שאלות? טוב לי? איתו?
כמה שמדהים לי. איתי טוב לי. כשהוא בחיים שלי, טוב לי איתי. וזה לא "טוב" בכלל. מדהים, נהדר, מסעיר, כיף... סופרלטיבים. 'טוב' לא עובר בתור סופרלטיב. עם כל הכבוד לקימוץ שלי בהבעת רגשות.

ועוד חשבתי- זה לא סתם שהוא בן אדם מדהים. אף אחד לא מתאר בכלל עד כמה שהוא בן אדם מדהים. מה שגורם לי לחשוב שהוא הרבה יותר מדהים כשהוא איתי. 😄
עכשיו, זו מחשבה נעימה בהחלט. נעימה ממש.
תארו לעצמכם, שאתם מוצאים את עצמכם ליד אחד כזה שהוא כל כך נפלא וכל כך שלכם שאתכם הוא פי עשר יותר נפלא.
מן הסתם זה משהוא שנמצא בתווך הבלתי ניתן לתיאור הזה שבין שני בני אדם, אני כותבת את השיוכים הללו באופן מחוייך לחלוטין,
בקיצור:

כמה שטוב לי, לעזאזל.

רק קצת פחות שפעת וקצת יותר קרוב פיזית\גאוגרפית יכול להיות ממש ממש נחמד. כל הרגשושים בפנוך שלי מתגעגעים.