איזה אחד כתב היכנשהוא משפט כזה שאני מוציאה עכשיו מהקשרו:
"יש כאלו שבשבילם בדס"ם זה מבחן נאמנות".
יש במשפט הזה איזה גלגול מעניין, נעים. אז אני מתעכבת בו לרגע לשימושי הפרטי.
אם בדס"ם הוא סוג של מבחן נאמנות,- וייתכן שהוא כזה תמיד (זה לדיון אחר בהזדמנות אחרת),-
אז זה המבחן שלי אותו. לעד כמה הוא יהיה מסוגל לצאת מאותן נקודות הנוחות שלו כדי לספק אותי.
אולי אני בודקת את מידת המחויבות שלו למילוי החשקים שלי.
הדבר החמוד והמקסים הזה שמכורבל עכשיו בתנוחת עובר מעל השמיכה אינו מסוגל לפגוע. בשום אופן ובשום דרך. הוא אפילו בקושי מתמודד עם המראה שלי יושבת על הריצפה כי הוא חושש שלא נוח לי.
ובכל זאת הצלחתי לגרור אותו למצב שלאחריו סימני הצלפה אדמדמים נפוחים וצורבים מעטרים את פלחי מה שיש סיכוי שהוא הכי אוהב בי.
אם בדס"מ הוא סוג של מבחן נאמנות עבורי, אז הוא בכל זאת מוכן - כך מתברר- לגשת אליו.
הכשל שבמשחק הרעיוני הזה שהציג אותו מכר הוא כזה-
אין לדעת אם הכאבים הנפלאים הללו יצאו תחת ידיו כדי לענות לאתגר, 'להראות לי' שהוא מוכן לעשות עבורי (שאז לא הנאמנות עצמה אלא דברים אחרים משחקים פה תפקיד). או שמא- מתוך נאמנות אמיתית - רצון טהור וחשק עצמי- להיות איתי בצרכים ובתשוקות שלי.
כלאמר- למי שמבין לאט- כמבחן זה לא עובד. אין דרך לקבוע אם הוא עבר אותו או לא. לא בתוך הבדס"מ בכל אופן.
הדרך היחידה שלי לדעת כמה הוא נהנה ממבחן הנאמנות הבדס"מי הזה שארגנתי לו מבלי לדעת בעצמי שזה מה שזה,- הדרך היחידה שלי לגלות בתוך ה'מבחן' הזה את התשוקה והכמיהה שלו אליי,-
היא רק בתוך מערכת היחסים שבינינו. ההיכרות, השקיקה המשותפת זה אל זו, הקריאה העיוורת את הנשימה אחד של השנייה, הרגש העצום והבלתי מובן או מוסבר הזה שיש בין כל שני מבטים שלנו, בין נשימה שלו לנשיפה שלי, בהתמסרות ההדדית.
רק משם אני יכולה לדעת שהוא עבר את "המבחן", לא הייתי יכולה אם זה היה מבחן גרידא. בתוך המבחן עצמו אין שום כלים להערכת הצלחה או כשלון בו.
אולי בסופו של דבר זה מסתכם לאותה מסקנה נושנה שלי- שזה לא משנה מה עושים או לא עושים, אלא ה-איך- הוא שמשנה. מה שקורה בתוך הראש באותו הרגע.
אז שום אקט בדס"מי לא יוכל להוכיח נאמנות מבלי שהיא נתונה מראש. כמו ששום אקט נאמנות (כמה שלא יהיה בדסמ"י) לא יוכל לספק סדוכיזם שלא נתון מראש.
לשמחתי הגדולה, ולצערי בכל זאת.
אבל לאט לאט, אולי עוד נגיע גם לשם. אני הרי מאמינה כל כך באילוף דומים.
לפני 14 שנים. 12 ביוני 2010 בשעה 23:42