אתר חפירות

פשוט כי צריכה להוציא, ואין איך או איפה או עם מי.
עברתי בשבועות האחרונים עולם שלם של חוויות.
ההתרגשות המדהימה ההיא שבגילוי, אפילו אם "ידעתי" עוד לפני. לראות את זה קורה מול העיניים. את הסימון הכחול הקטן הזה כל כך שם. כל כך חזק ומיידי ומכה בבטן ובתודעה. אושר טיפשי שמציף אותי. כן, למרות הכל. למרות כמה שאני לא, הרי רציתי, ומתברר שגם בשביל עצמי 😄
לרחף את הזמן ההתחלתי הזה, ולא להבין עדיין כל כך שזה שם. שזה לא משהוא שסתם יעבור. פשוט לרחף. ולצחוק בהתרגשות מאושרת וילדותית נוכח ההשתלטות העויינת על הגוף שלי. ולהתלונן הרבה, כי מותר 😄
להפסיק לעשן כי סופסוף יש מישהוא שה"לא" הזה שלו שהוא מצווה עליי מספיק חזק. להתעצבן על ההשתלטות העויינת על הגוף שלי. ולאהוב.
אני חושבת שהיה איזה חודש בערך שאהבתי את עצמי יותר מאי פעם.
כל החרדות והחששות וחוסר האמון וה"מה עושים" פשוט נבלעו לכמה זמן בתוך ההתרגשות שסחפה אותי.
ואחר כך פשוט לא לשים לב, או לא להבין מה זה אומר כשאני מרגישה את הגוף שלי משנה פאזה. חוזר אליי בהדרגה.
רק חשבתי שאולי אצלי זה פשוט היה קל יותר.
כשהגעתי לבדיקה הראשונה פחדתי להסתכל. לא ידעתי שמשהוא לא טוב, אבל כנראה שמשהוא בי לא היה מוכן להתמודד עם זה.
להתקל בפשטות הזו שבה הרופא הזה אומר לי את זה. סתם אחד. היחיד שיש בחור הזה שבו אני גרה עכשיו. חסר טאקט לחלוטין.
ואפילו לא ממש הסביר מה עכשיו ומה אם...
לבסוף הסיוט של הימים האחרונים. חוסר היכולת לתפוס שזה כן משהוא שסתם עובר פתאום. חוסר היכולת להסביר אפילו לאיש הכי קרוב לי כביכול איך זה מרגיש. כאילו בשבילו זה סתם משהוא שהוא רצה שיקרה ועכשיו לא. כאילו ביטלו לו איזו מתנה.
כשמבפנים זה מרגיש כל כך אחרת. נכון שבמקרה הזה אי אפשר לקרוא לזה מוות, פשוט לא התפתח כלום, ועדיף ככה, אבל בכל זאת זה מרגיש כמו חלק ממני. זה הרי הגוף שלי והחיים שלי ו'אני' ולא איזו אפשרות פוטנציאלית לצעצוע נחמד.
חוסר יכולת מוחלט להסביר שזה בעצם קורה ^לי^.
ובכי. כל כך הרבה בכי.
אחר כך באו הכאבים ומחקו הכל. בלבול מוחלט. הרי אף אחד לא אמר מה עושים. אף אחד לא הסביר כל כך לפני שדחפו לתוכי את החומרים האלה שלהם שכביכול צריכים לעזור לי.
גם אם זה באמת נכון מצידם, אין כל דרך לדעת. ואני מרגישה כאילו עברתי התעללות והשחתה. של הגוף שלי ושל הנפש. עברתי גיהינום מטורף שאי אפשר לתאר אותו בכלל. ואף אחד לא רצה לעזור לי בשום דרך. כבר לא היה איכפת לי מה יעשו או איך רק שיפסיקו את זה. פשוט נתנו לי להמשיך להתגלגל על הריצפה בצרחות של כאבים.
אולי זה היה קורה גם בלי הציטוטק, שהכאב היה מגיע למצב כזה. אבל המחשבה שיש מצב שינסו להכריח אותי לשים את זה שוב מחלחלת אותי. שבוע 9, כן, בהחלט רוב הסיכויים שירצו. ואני מרגישה שזה רק הרס לגוף שלי את מה שהיה עושה טוב יותר בעצמו. ועוד אמרה לי הרופאה ששמה את זה שזה אמור להקל על התהליך.

הבוקר אני רגועה יותר. הכאבים חלשים, גם זה מרגיש לי לא בסדר. כאילו כאבים של אחרי כי הגוף שלי קרס ולא התמודד גם עם החומר הזה וגם עם המשימה שעמדה בפניו גם ככה.
האיש מבקש שאעשה לו ביד וזה פשוט מטריף אותי. איך הוא מסוגל בכלל לחשוב על זה. אני רק בוכה ומנשקת אותו ואומרת לו שהכל בסדר. למרות שזה לא. למרות שאני מרגישה מחוללת ומתה. גם מבחינת מה שעובר עליי נפשית ועוד יותר מבחינת מה שעשו לי.
והאיש כועס עליי. צריכה ללכת לרופא היום לבד. בשביל הפנייה לביקורת בבית החולים שהגעתי אליו כשזה קרה.
לבד. ברור שזה מעציב אותי, אבל האיש כועס. למרות שלא ביקשתי ממנו כלום ולא אמרתי לו שיבוא איתי או שיעשה משהוא. רק אמרתי שמעציב אותי ללכת לבד. והוא כועס.
ממש באטרף. מסכן, משמונה בבוקר ועד ארבע בערב אתמול הוא היה צריך לסבול את ההצגות שלי. ללטף לי את הגב, ולהחזיק לי את היד. לקחת אותי למיון כשאני כבר מתעלפת ולא יכולה ללכת, הרבה אחרי שאני כבר לא יודעת איך קוראים לי אפילו מרוב כאבים.
חבל שהוא היה צריך לראות את זה. חבל שלא היה לי מקום אחר להיות בו לבד.
אם כבר אני לבד, אז עדיף לגמרי. כדי שאף אחד לא יכעס עלי אחר כך.
לבד. בתחושות האלו של הכאב. של גיהינום שאני עוברת. נפשית ופיזית. וכבר לא יודעת מה יותר גרוע,
רק מצפה לסוף של זה.
אפילו שיודעת שזה יכול לקחת גם שבועות מייגעים מעכשיו.