אתר חפירות

ה16 בנובמבר. כמה נורא זה שיש תיארוך על הרשומות בבלוג הזה. עכשיו תמיד אוכל לדעת את התאריך המדוייק.
גועל נפש.

והבנתי לפני כמה ימים, שהדבר הכי מכוער שקרה לי אי פעם במפגש עם בן אנוש אחר הוא בדיוק הדבר שמאפשר לי כעת לחוות את הדבר המדהים ביותר שיכול לקרות במפגש בין שני בני אדם.

כל כך טוב לי, לעזאזל.
:-)

אני לא טיפוס של מתנות יומולדת. פשוט כי אני לא מתה על ההרגשה, ולא סובלת את הימים הללו ספציפית. לא מצליחה בדרך כלל להביא את עצמי ללקיחת האחריות המסויימת הזו שבלזכור ימי הולדת ולהעניק מתנות מתאימות דווקא ביום הזה.
אני יותר טיפוס של מתנות לא יום הולדת. מתנות לא יום הולדת הן איכשהוא הרבה יותר אישיות. עם מחשבה על הבן אדם ולא על התאריך או הכביכול-מחויבות החברתית הזו. בעוד שמתנות יום הולדת הן ללא ספק משחק חברתי, דווקא מתנות לא יום הולדת מאפשרות לבטא באמצעותן הרבה יותר.
את זה שחשבת על הבן אדם, את החיבה, את המשהוא האישי ואת הרצון להעניק או לחלוק מאהבותיך. מתנת לא יום הולדת יכולה להיות פשוטה ואפשר לעטוף אותה אפילו בנייר עיתון בלי שהדבר יפחית מערכה. כמו למשל ריבת תותים. יש את האנשים האלו שפשוט רואים עליהם שמתאים להם לאהוב ריבת תותים. בדרך כלל אותם אלו שיש בהם איזה שביב של תום שלא אבד לחלוטין עדיין. אין דבר פשוט יותר מריבת תותים, רק חותכים אותם ושמים בסיר עם סוכר שכמותו מחצית מכמות התותים (וגם זה אולי יותר מדי). שאר התיבול בהתאם למזג האוויר ומצב הרוח. שינוי כיוון הרוח לפני כמה ימים והסגריריות החמימה הזאת שמלווה היום את החשק שלי להתכרבל גרמו לי להוסיף מעט וניל. אפילו שאני בדרך כלל לא מחבבת במיוחד וניל, אבל זה שומר על הפשטות בתוספת ניחוח קל של כירבול-כמעט-קיץ.
טוב, אז ריבת תותים זו עוד לא כל כך מתנת לא יום הולדת אם מה שאני מרגישה הוא אינטימי מעט יותר מחברות טובה. הרצון לעטוף ולהתעטף באינסוף רוך מביא איתו באופן טבעי את הבריוש. אין שום דבר ראוותני בבריוש, הוא בהחלט לא יכול היה למלא מקום במסיבת יום הולדת או משחק חברתי פומבי ופומפזי. הבריוש, בהיותו "בסך הכל לחם", בקושי יכול היה להיות מתנה. לא כשלעצמו וכשהוא פשוט לחלוטין, ללא תוספות המילויים או קישוטים למיניהם. תמיד חיבבתי יותר את הבריוש הפשוט. הוא מבטא הרבה יותר טוב את הרוך הבלתי נגמר הזה שבכמות החמאה שבו (אני שמה חמאה בכמות של מחצית מכמות הקמח). גם הסגריריות החמימה הזו מתאימה ביותר לעניין. לחם, אבל לחלוטין אחרת. בטח לבריוש התכוונה אותה אחת שאמרה שאם אין לחם יאכלו עוגות. הטיפול בלחם-עוגה הזה הוא כל כך ביתי ואישי, הערבוב וההמסה של השמרים בחלב הפושר, טריפת הביצים, הערבוב הידני של הקמח, ההוספה האיטית של קוביות החמאה ומעיכתם ביד תוך כדי "לישה"... "לישה" מכיוון שהבצק הזה כל כך רך, קטיפתי מחמאה, שאי אפשר בכלל להשוות את התחושה הרכה והנינוחה של לישתו ללישת לחמים אחרים. כאשר מוכן הבריוש ויוצא מן התנור, הריח השמיימי הזה, שלא דומה לשום דבר אחר, שגורם לך לרצות לעצור את העולם וללטף כל אחת ואחת מהלחמניות הקטנות הזהובות והרכות עד אינסוף הללו, הריח הזה הוא ההוכחה מעבר לכל ספק (אם כל מה שנאמר עד עתה לא הספיק) שבריוש נעשה במימד זמן אחר מזה שלנו הרגיל. הכנת בריוש טוב דומה לראיית הנסתר, היא מצריכה אותך להתחבר למהותו ולקבל על עצמך את החלל-זמן שלו, המתון יותר, שמלטף את גלי ההכרה שלך כמו גלים באוקייאנוס של שמיכות פוך.

בסופו של דבר, כדי להפוך את העניין ממתנת יום-יום למתנת לא יום הולדת, בכל זאת נדרש אולי דבר מה נוסף. אני מכינה ידנית בצק פריך בסיסי (אתם יודעים- 1-סוכר 2- חמאה 3- קמח, ביצה על כל 100 גרם סוכר) ומרסקת אותו ברידוד במערוך לאחר האפייה. הבצק הפריך הבסיסי הזה אף פעם לא מאכזב, הוא הפרוטוטיפ של הבצק הפריך הראוי. בסופו של דבר, אף אחד בטח לא יוכל לשים לב לכך שפירורי הפריך תחת עוגת הגבינה עם השוקולד הלבן עשוי במיוחד למטרתו ולא מהווה ביסקוויט טחון, אבל אם כבר אני כאן, ואם כבר כל כך מתחשק לי לעטוף, אם כבר הבריוש נתן את הקצב המתון שלו לכל היום הזה, למה שאסטה מהביתיות הנעימה שלי לטובת ריסוק מצרכים מפוקפקים מן הסופר... זה יהיה כמו תו אחד מזויף ביצירה של שופן. דווקא בגלל הפשטות, יחד עם מזג האוויר והלך הרוח, זה יהיה עבורי לחלוטין בלתי נסבל.
את עוגת הגבינה (שעשויה גבינת שמנת, המון שוקולד לבן, מעט קצפת, וכמות מזערית באמת של ג'לטין) אני חותכת לאחר שהוקפאה לריבועים קטנים ומקשטת כל אחד ואחד מהם בעלה שוקולד מריר. קודם לכן אספתי כמה עלים בחוץ וציפיתי אותם בשוקולד מומס. לאחר הקירור העלה מתקלף בקלות ונותר עלה שוקולד עדין ויפהפה. שום תבנית לא תספק לכם קישוט כל כך נהדר כמו הטבע עצמו. התוצאה כל כך אלגנטית ששום יומולדת לא היה מתבייש בקישוט כזה ועדיין פשטותו מוחלטת, הרי זה רק שוקולד מריר שקולף מעלה גינה.
התוצאה הסופית ביתית לחלוטין. ריבה, לחמניות, עוגת גבינה קרה. אבל התהליכים הקסומים שעושים את הבריוש למה שהוא, את התותים בוניל לצנצנת של ליטופי חיך, ואת קוביות עוגת הגבינה הזו לחגיגיים (הודות לעושר השוקולד הלבן ולטיפול האישי והעדין בעלי השוקולד המריר), כל אלו הופכים את הכבודה הזו למתנת לא יום הולדת מושלמת.

אני יודעת שאני מרגישה, אבל להגיד מה איני יודעת. זה לא שאני לא רגישה, דווקא להיפך, הרגשות יש לי מלוא החופן בכל יומיום רגיל. אלא שבפעם האחת שאיכשהוא דבר מה אחר מוצא דרכו אל תוך חיי באיזה אורח פלא, אין לי מילים לזה. אולי מרוב הפתעה, אולי מחוסר התרגול שבדברים כאלו, אבל פשוט אין לי מילים לרגשות.
יש מילה כזו לפילוסופים- הרגש. שמתכוונת לתחושה, היפעלות, חוויה כלשהיא של האנושי את עצמו. וישנה המילה הזו - רגש- מילה המונית לחלוטין, שאף אחד אחר לא מפחד להשתמש בה.
מודה,- לי יש בעיה בתחום הזה. הרגשים הם הדברים המיידיים ביותר, החומריים במידת מה. כאילו התיימרנו לצמצם פסיכולוגיה אנושית למכניזם ביולוגי. תמיד יהיה לזה הניחוח הזה.
בהיותי יצור פואטי (נו מה לעשות שהקריאו לי את צבטייבה במקום סיפורי ילדים) איני יכולה לצמצם את החוויות והמחשבות שלי להרגשים. יש משהוא לחלוטין בלתי אינטימי בהרגשים. בלתי אישי.
אולי זה שיגעון גדלות של אדם עם אובר מודעות עצמית, אבל איני יכולה לצמצם את עצמי להרגשים. האחריות המלאה שאני תובעת לעצמי על כל חוויותי פשטה גם בזה. אם אני מרגישה דבר מה, אם עובר עליי איזה 'הרגש' אז הוא שלי. במקורותיו ובתוצאותיו, - שלי. החוויה היא מפגש אינטימי שלי עם הסביבה. אני -מרגישה- דברים, בלי יכולת לצמצם ולנתח ברמה פילוסופית- לוגית או קיומית- את התחושות הללו כהרגשים גרידא שמצויים בי או שאני מצויה בהם.

בטח לא קראתם עד כאן בכלל, אבל אני אמשיך בכל זאת.
רגש.
אולי, גם כאן פועל שיגעון הגדלות של אדם עם אובר מודעות עצמית. מושגי הרגש הפואטיים המשמשים כה נאמנה את רוב בני האדם, - הם הרי ריקים מבחינה לוגית. ריקים! יש תוואי מצומצם מאד של שיח על רגש. ושום דבר מתוכו לעולם אינו מדוייק. שום דבר מתוכו אינו אומר דבר מה אמיתי. דבר מה שאני אכן מרגישה. דבר מה שניתן לזהות או להצביעה עליו.
הדברים שאני מרגישה הם תמיד תלויי הקשר. הם תמיד בעלי גוון מסויים וניואנסים, לא סתם ניואנסים,- אלא הבדלים ששוב לא ניתן לזהות ביניהם איזו אידיאה כללית פשוטה.
מכיוון שאני תמיד תופסת את התחושות והחוויות שלי, אני מנועה לרוב לקרוא להם בשמות הרגילים.
זו תהיה רשלנות פואטית! (ופילוסופית, אם כבר מדברים על זה).

בסופו של דבר,- בדרך כלל מנת חלקי היא התחום הפחות או יותר מסובך ומבולבל של הרגשות. הרגשות הן אותן התחושות האינטימיות של מפגש עם הסביבה שכן ניתן לתאר בלי לחטוא חטא פואטי או פילוסופי גדול מדי. יש כאן מגרש רחב ידיים למשחק בדימויים ואלגוריות, לדקויות, להשתנויות של משמעות המילים בתוך ההקשרים השונים שלהן. כמו שבחיים בעצם זה קורה.

ואם מישהוא קרא עד כאן, אז באופן לא ייאמן, תגיעו גם לפואנטה של כל ההתחפרות המושגית הזאת.
ישנן פעמים נדירות שבהן איני יכולה שלא לאמר שמה שאני מרגישה הוא רגש. משהוא כזה שכל כך בתוך הקרביים, כל כך עצום מבחינה מושגית, כל כך עמוק בתוך התאים של המוח,
שפשוט אני יודעת- אינטואיטיבית משהוא- שזו לא סתם הרגשה, שהגל הזה שמחולל בתוכי גאויות שכאלו אינו אלא רגש.
לא, לא מדובר בעוצמה בלבד.
מדובר בדבר מה שהוא פשוט אחר. מעבר להתרגשות (צמרמורות ופרפרים נניח), להרגש (תשוקה והיקשרות נניח), ההרגשה היא של משהוא מסדר אחר. ההרגשה עצמה מצביעה על רגש שמקופל בחוויה. ההרגשה לא דומה לשום דבר אחר (מלבד לפעמים אחרות של הימצאות של רגש). ההרגשה לא ניתנת יותר לתיאור באופנים הרגילים של תיאור הרגשות.
הסיבה לכך ידידיי (שכן רק ידידיי עלולים היו לקרוא עד כאן את ההשתפכות הבלתי מרוסנת הזו).
והנה, כאשר דבר מה כזה מפתיע אותי, אני מוצאת כי איני מסוגלת לבטא אותו. אולי משום שכל כך איני רגילה לכך. אותם אנשים שלא רואים הבדל בין הרגשים, הרגשות ורגש,- ברי מזל הם! - מכיוון שהם יכולים בלי לחשוב על זה בכלל לעבור על רגש שהם חווים אל סדר היום בלי לשים לב בכלל. מרוב שהם רגילים לשחות בתוך ביצת שיח הדיסני הקלה כל כך.

ואני יכולה רק לנסות ולתאר את ההרגשות. כך שאולי בתוכן יקופל תיאור של אותו רגש שאין לו מילים, אך שידיעתו מצויה באותן הרגשות באופן אימננטי ברמת החוויה.
אולי, ידידיי היקרים, תוכלו, או שנוכל ביחד, לתת לזה איפיון רגשי. מכיוון שלי אין יכולת פילוסופית כזו, ואילו הפואטיקה- כידוע- אינה מאפשרת זאת כלל. תמיד נרתעתי מן האידיאליזם. הן הפילוסופי, הן השירי.

אני מרגישה צמרמורת בעורפי, כמו היו כל רוחות העולם נושבות דרך נקב קטן שנעשה בו.
כל עצבי גופי דרוכים עד אין קץ ובו בזמן שלווה מלאה מציפה את מה שבדרך כלל הוא מחשבותיי.
אני מרגישה כאילו אין דבר מוכר יותר, שלי יותר, פשוט יותר, רגיל יותר, או -נכון-
כמו נקודת המפגש בין העור שלי לשלך. או בין החיוך שסביב עיניך לזה שבקצות שפתיי.
והרגשת הקיום המאוחד הזה, גם אם רגעית (הו, כמה רגעים נפלאים כאלו עוד יכולים לקרות בעולם?! עדיין איני מאמינה שהם חוזרים ונשנים באופן כה תכוף), היא הכל חוץ מבנאלית. היא ההתרגשות האולטימטיבית.
אני מרגישה כאילו כל משאבות העולם פועלות כדי ליצור בחלל בית החזה שלי ואקום מוחלט, או נפילה חופשית שאין בסופה קרקע.
והייתי יכולה להמשיך ולהמשיך,
אבל בעצם,- אין בכך דבר. ובטח שלא דבר מעניין. כל ההרגשות הללו,- לא אומרות דבר. או בכל אופן,- האיש לא חושב ככה.
אין להן מילה אחת, בטח שלא כזו שתעשה להן חסד. נבצר ממני אם כן לבטאן.
ומה עושה הימה העולה על גדותיה?- כמובן, מציקה לקוראי הבלוגים.
נו מילא,
ניחא.

תודה על זה שאתה כזה אתה נפלא. כמעט יותר מדי.
על השקט שאני מוצאת בין הזרועות שלך.
על זה שאתה לא מקשה ולא שואל יותר מדי.
על הזמן הנפלא שביליתי איתך.
על איך שאתה נותן לי כשאני יודעת לבקש. את מה שאני צריכה.
על איך שאתה נותן לי, להיות עם עצמי כשאני לא יודעת לבקש.
על איך שאתה מקבל אותי ועוטף אותי.
על הכאבים וסימני הנשיכה שאתה מותיר בי
ועל המבט המרוחק, הכל כך מרוכז בעצמך, לפני שאתה גומר.
על איך שאתה נותן לי להיות כל כך קרובה בתוכך גם כשאני לחלוטין לא איתך באותו הרגע. גם כשאני רק עם עצמי.
על כל המה והאיך שאני מוצאת בך
משום שאתה כל כך אתה.

* * *

לפעמים כל כך קשה לי להגיד אפילו את הדברים הפשוטים ביותר. זה אפילו לא הלהסביר מה עובר עליי,
אפילו- איך אני רוצה שינהגו בזה. כביכול פשוט,- 'תעשה כך', או אחרת, אבל לא מצליח לי.
למרות כל כמה שאני מאמינה בתקשורת, המילים פשוט נתקעות בגרון. אפילו כשאני יודעת מה בדיוק השאלה ומה צריכה להיות התשובה אליה. זה סוג של מבוכה. זו בריחה. זה חשש עצמי. עצמי - מכיוון שהרי בדברים עצמם אין אף פעם משהוא בוטה. לא במצב הזה שבו יש שאלה ויש תשובה ברורות, כשמישהוא רוצה והשני רוצה לדעת ולספק. אלא שאם באותו הרגע לי זה נוגע באילושהן נקודות רגישות- זה הופך למשהוא שקשה מאד לאמר למישהוא שלא כל כך מכירים עדיין. למישהוא שכביכול את מרגישה באותו הרגע שאינך יודעת איך יתייחס לזה או יקבל את זה.

* * *

מתערבבים בי כל כך כל מני -
דברים. שכביכול- לא קשורים זה לזה. בחלקם לפחות.
אבל מתערבבים.
כל כך שלידי תחושה אחת.
שמתבטאת בצורך להיות לבד. לבד באיזה מובן סוליפסיסטי. לא בלי האחר, אלא -ליד- האחר.
אותה תחושה שהיא כל כך אישית משום הערבוב הכה מיוחד ומוזר שלה, איני רוצה שלא לחוות אותה
והיא גורמת לי לעשות דברים משונים.
אני רוצה לחוות אותה במלואה. על הצער הבין-אישי, הכאב הפרטי, הגעגוע המזוכיסטי, הגעגוע המחבק, הרצון להיות שם ולחזק - שמתערבב בין הפרטי לבין הזולתי לבין המיני...
אני צריכה כרגע להתבודד עם התחושה הזאת.
וזה לא אומר שאני לא רוצה אותך לידי, להיפך. אני הכי רוצה להיות כרגע לצידך. אפילו אם אין לי שום רצון לדבר על זה. אפילו אם כל מה שאני רוצה הוא שתזיין אותי בשביל עצמך בלבד. כאילו לא הייתי שם. שתבטל אותי מעצמך תוך כדי שאתה הכי קרוב אליי שאפשר.
אפילו אם כל מה שאני רוצה, כשאני משוטטת במחשבות והתחושות הפרטיות והמעורבבות שלי, הוא החיבוק שלך, המגע של העור שלך תחת אצבעותיי, הריח שלך שמגיע ממרחק כל התודעה שלי שמנותקת כרגע ממך לחלוטין
בכל זאת אל גרעין כלשהוא של כל מה שיש בתוכי לגביך.

כואב לי.
תודה.
כואב.
לבד,
כואב,
מסופקת.

פרטים, אוח הפרטים.

אני מתעוררת בשש בבוקר (לאחר ארבע שעות שינה!)- לא בגלל רעשי בנייה, לא בגלל ילדים צועקים, לא בגלל מריבת שכנים או משאית זבל...
אני מתעוררת בשש בבוקר מרוב אושר.
זה הזוי, מטורף, לא הגיוני, -אסור-. ובכל זאת.
מאוהבת עד כלות לאחר כמה שעות ספורות של היכרות עם בן אדם. בחיים זה לא קרה לי, אני פשוט לא כזאת.
מתעוררת אחרי ארבע שעות שינה עם חיוך ענקי לנוכח איזה שביב ריח ועם התרגשות של ילדה בת שמונה עשרה.

והתחושה ההיא. לעזאזל, איך זה יכול להיות?
משהוא שמזכיר געגוע, אבל אחד ממש אינטימי ועמוק. המגע הזה- כמו לחבק את זה שהיה לאהבת חייך, לאחר שלא התראיתם שנים.
ופשוט להיתפס זה בזה, כמו ילדים, לחבק חיבוק מלא ומוחלט. ולצחוק - צחוק מלא של שחרור געגוע אוהב.
כאילו היכרנו פעם. כאילו הייתי שלו עוד לפני שנפגשנו.


ואני מפחדת. עליי וגם עליו. לפגוע או להפגע. אני יודעת שהוא מסוג האנשים הטובים הללו שתמיד איתם יוצא לי מאד כואב בסוף.
יש בכל האושר הזה איזו אי-אפשרות מקופלת.

עזאזל הזה עם השטויות ה'קוסמיות' הללו...

"שמן. מה אתה עומד פה ככה, שאי אפשר לעבור"

"רוצה לריב?"

"כן, בוא, בוא נתקוטט"

ואז איכשהוא, ככה כשהוא עוד עומד צמוד אליי,
"אני מת להרביץ לך,"
ואז באיזה טון מוסח דעת ושקט עוד יותר- ככה שמרגיש רציני אמלא ידעתי יותר טוב- ההמשך של המשפט- "לפרצוף המכוער הזה שלך"
משום מה כשנאמר באיזו עדינות כזו מאחוריי, צמוד כמעט, מעל האוזן...
אויש. כמה טפשי.
מה הגבול בין התקוטטות מבודחת לבין התגרות מינית?
קשים חייו של המזוכיסט.

כל כך מתוק לי לראות אותם אחרי כל הזמן הזה. החיוך לא יורד לי מהשפתיים. אני נותנת להם חיבוקים מלאים בלי לפחד מה הם יחשבו או איך ירגישו. בא לי להרגיש אותם עד מלואם, לתת להם להרגיש אותי, בתוך הצמידות של החיבוקים האלו. עם כל הידיים, כל היקף בית החזה, כל החום והרוך הזה שיש לי בפנים, וכן- קצת משהוא אחר.
מאוחר יותר אני מוצאת את עצמי בלא משים- כמו שזה תמיד איתם,- עירומה אל שלהם. איך שבא לי להתמזג עם כל אחד מהם בחיבוקים המתוקים והחמים הללו של כל הגוף שבהם אני נותנת את עצמי לכל אחד מהם ולמה שביניהם...
אני 'נמרחת' עליו, מעבירה לשון לכל האורך הבלתי נגמר הזה בין פנים עצם האגן ועד לצוואר ותנוך האוזן. 'כל כך רוצה את הזין שלך בתוכי' אומרת להם. מתרוממת, מוציאה מהתיק שני איברים- 'תבחרי' אני אומרת לה בחיוך, ' שלך יהיה לי גדול מדי.'
היא לרגע לא מבינה אולי, למה שיהיה גדול לי מדי פתאום?
'אני רוצה אותך בתוכי בזמן ש.' ומרגישה את עצמי קצת נבוכה. אני מלטפת ומנשקת את גופה בזמן שהיא לובשת את הזין. הכי אני אוהבת את העורף, יש משהוא כל כך אינטימי בעורף, משהוא מבטיח. להצמיד אף לעורף זה כמעט כמו להתעלס עם המוח. אני נצמדת לאיש שלה ומושכת אותה באיברה אל תוכי. בולעת במבטי את האינסוף היפהפה הזה שבעיניים שלו בזמן שהיא חודרת אליי, נלחמת עם הצורך לעצום את עיני-י שגורמת לי הצמרמורת שלכל אורך עמוד השדרה, ולבסוף מקבלת גם אותו -סוף סוף!- אל תוכי החושק.
'תזייני אותי' אני אומרת לה מבין אנחות העונג הכל כך מחוכה שלי. מחבקת את גופה עם יד אחת ואת צווארו בשנייה. נצמדת אליו, נצמדת אליה, זזה בין שניהם ועם שניהם בקירוב תשוקות גדול. מתמוססת ביניהם.
אני מתעוותת, מעבירה יד ביני לבינו ומנסה להגיע אליה. לענג גם אותה. אני רוצה שהיא תגמור כך, מהזיון הזה אותי. אני רוצה לגמור איתה, מתאפקת, גם כשהוא זז כבר כך שממש קשה לי שלא. רוצה לגמור איתה ולראות את המבט שלו בעיניה ברגע הזה. כשהוא בתוכי, מרגיש אותי מתכווצת.

יש לפעמים...
הדקים פסיכולוגיים או נפשיים בסיטואציות מיניות שגורמים לי להרגיש כמו
נשיפה עדינה בעורף, שמצמררת לי את הקרקפת ושולחת עונג לכל הגוף, אחר כך נכבה לי המוח. אחר כך -טוב-. כל כך -טוב-.
אני קוראת לזה 'אורגזמה מוחית'.


הכאב נוראי, פי מיליון יותר גרוע מלדפוק בוהן במשקוף, לא מסוגלת לנשום. נשנקת ומנסה לזחול, לגרום לו להפסיק.
קחי את זה הוא אומר לי. כאילו עוד כמה רגעים זה יעבור. אבל זה לא. זה לא מהסוג הזה, זה פי מיליון יותר גרוע מלדפוק את הבוהן במשקוף, וזה לא יעבור. קחי את זה. ואני לא יכולה.
קחי את זה. אם הייתי יכולה לנשום או לנשוף הייתי אומרת שלא. מה לעזאזל נראה לו בכלל? שזה כמו לדפוק בוהן במשקוף?! מה ז"א 'קחי את זה'?! נראה לו שאפשר להתמודד עם כזה דבר?! אידיוט!
אני מנסה לזחול או להדוף אותו ממני והוא נשען עליי, קרוב. המוח שלי כבר לא מתפקד כמה רגעים מרוב כאב, סוג של פניקה.
ואז הקול שלו מוצא את דרכו אליי, העיניים שלו ממסמרות אותי, קחי את זה. ואני מוצאת פתח דרך המילים או המבט ונושמת אותו. דגדוג רץ לי מהעורף אל הקרקפת, מהעורף אל כל הגוף, מתחלף עם גלים של כאב.
אני נושמת אותו דרך הכחול העצום הזה שמעולם קודם לא היה לו כזה צבע, דרך איזה רוגע שפועם בגלים במוח שלי בעקבות הקול, המילים, המבט, הנשימה שלו, היותו.
המוח שלי נכבה. רק גלים של כאב ושל כחול.

אחר כך יש רק עונג טהור. של השכל. רפיון מוחלט. מצאתי הדק חדש לאורגזמה מוחית.
ואפילו לא חשבתי שדברים כאלו קורים במציאות. תמיד זה היה רק סוג של סיפור מחרמן, או רעיון רומנטי, כל העניין הזה שמדברים עליו עם הכאב והלקחת.


עדיין, נדמה לי שאני מעדיפה את הכואב-נעים הישן והטוב והפעלת הדקים אחרים.

בוא נשחק ברופא וחולה. אבוא אליך רועדת וחמה, תשכיב אותי על הסדינים הלבנים ותבחן את גופי בדקדוק.
ספרי לי, מה הבעיה?
איפה כואב לך? כאן?
וכאן? כואב?
תפתחי את הפה, יותר רחב, ככה שאוכל לראות את הגרון שלך.
וכשאני נוגע כאן, איך זה מרגיש?
ופה, בפנים? ומאחור?
אהא, אני מבין...
ספרי לי, ספרי לי הכל. מה כואב לך?
מה עובר לך בראש עכשיו? מה הגוף שלך מגיב?
רגע, וככה עמוק, איך?
וכשאני נותן פה מכה, ככה? ופה? וכמה ברצף?
מה את מסמיקה? מה את מגמגמת?
אני הרופא שלך, אל תתביישי. ספרי לי.
תני לי לעזור לך, אני כבר רושם לך טיפול מתאים, אני רק רוצה לבחון את כל האפשרויות לעומק...



כל עניין הבחינות הסופיות האלו בהחלט עושה אותי עצבנית, ולשבת מול המחשב כל יום כל היום כנראה עושה אותי בלוגיסטית...
הממ.. איןחיים.