אתר חפירות

תודה על זה שאתה כזה אתה נפלא. כמעט יותר מדי.
על השקט שאני מוצאת בין הזרועות שלך.
על זה שאתה לא מקשה ולא שואל יותר מדי.
על הזמן הנפלא שביליתי איתך.
על איך שאתה נותן לי כשאני יודעת לבקש. את מה שאני צריכה.
על איך שאתה נותן לי, להיות עם עצמי כשאני לא יודעת לבקש.
על איך שאתה מקבל אותי ועוטף אותי.
על הכאבים וסימני הנשיכה שאתה מותיר בי
ועל המבט המרוחק, הכל כך מרוכז בעצמך, לפני שאתה גומר.
על איך שאתה נותן לי להיות כל כך קרובה בתוכך גם כשאני לחלוטין לא איתך באותו הרגע. גם כשאני רק עם עצמי.
על כל המה והאיך שאני מוצאת בך
משום שאתה כל כך אתה.

* * *

לפעמים כל כך קשה לי להגיד אפילו את הדברים הפשוטים ביותר. זה אפילו לא הלהסביר מה עובר עליי,
אפילו- איך אני רוצה שינהגו בזה. כביכול פשוט,- 'תעשה כך', או אחרת, אבל לא מצליח לי.
למרות כל כמה שאני מאמינה בתקשורת, המילים פשוט נתקעות בגרון. אפילו כשאני יודעת מה בדיוק השאלה ומה צריכה להיות התשובה אליה. זה סוג של מבוכה. זו בריחה. זה חשש עצמי. עצמי - מכיוון שהרי בדברים עצמם אין אף פעם משהוא בוטה. לא במצב הזה שבו יש שאלה ויש תשובה ברורות, כשמישהוא רוצה והשני רוצה לדעת ולספק. אלא שאם באותו הרגע לי זה נוגע באילושהן נקודות רגישות- זה הופך למשהוא שקשה מאד לאמר למישהוא שלא כל כך מכירים עדיין. למישהוא שכביכול את מרגישה באותו הרגע שאינך יודעת איך יתייחס לזה או יקבל את זה.

* * *

מתערבבים בי כל כך כל מני -
דברים. שכביכול- לא קשורים זה לזה. בחלקם לפחות.
אבל מתערבבים.
כל כך שלידי תחושה אחת.
שמתבטאת בצורך להיות לבד. לבד באיזה מובן סוליפסיסטי. לא בלי האחר, אלא -ליד- האחר.
אותה תחושה שהיא כל כך אישית משום הערבוב הכה מיוחד ומוזר שלה, איני רוצה שלא לחוות אותה
והיא גורמת לי לעשות דברים משונים.
אני רוצה לחוות אותה במלואה. על הצער הבין-אישי, הכאב הפרטי, הגעגוע המזוכיסטי, הגעגוע המחבק, הרצון להיות שם ולחזק - שמתערבב בין הפרטי לבין הזולתי לבין המיני...
אני צריכה כרגע להתבודד עם התחושה הזאת.
וזה לא אומר שאני לא רוצה אותך לידי, להיפך. אני הכי רוצה להיות כרגע לצידך. אפילו אם אין לי שום רצון לדבר על זה. אפילו אם כל מה שאני רוצה הוא שתזיין אותי בשביל עצמך בלבד. כאילו לא הייתי שם. שתבטל אותי מעצמך תוך כדי שאתה הכי קרוב אליי שאפשר.
אפילו אם כל מה שאני רוצה, כשאני משוטטת במחשבות והתחושות הפרטיות והמעורבבות שלי, הוא החיבוק שלך, המגע של העור שלך תחת אצבעותיי, הריח שלך שמגיע ממרחק כל התודעה שלי שמנותקת כרגע ממך לחלוטין
בכל זאת אל גרעין כלשהוא של כל מה שיש בתוכי לגביך.