אתר חפירות

אני יודעת שאני מרגישה, אבל להגיד מה איני יודעת. זה לא שאני לא רגישה, דווקא להיפך, הרגשות יש לי מלוא החופן בכל יומיום רגיל. אלא שבפעם האחת שאיכשהוא דבר מה אחר מוצא דרכו אל תוך חיי באיזה אורח פלא, אין לי מילים לזה. אולי מרוב הפתעה, אולי מחוסר התרגול שבדברים כאלו, אבל פשוט אין לי מילים לרגשות.
יש מילה כזו לפילוסופים- הרגש. שמתכוונת לתחושה, היפעלות, חוויה כלשהיא של האנושי את עצמו. וישנה המילה הזו - רגש- מילה המונית לחלוטין, שאף אחד אחר לא מפחד להשתמש בה.
מודה,- לי יש בעיה בתחום הזה. הרגשים הם הדברים המיידיים ביותר, החומריים במידת מה. כאילו התיימרנו לצמצם פסיכולוגיה אנושית למכניזם ביולוגי. תמיד יהיה לזה הניחוח הזה.
בהיותי יצור פואטי (נו מה לעשות שהקריאו לי את צבטייבה במקום סיפורי ילדים) איני יכולה לצמצם את החוויות והמחשבות שלי להרגשים. יש משהוא לחלוטין בלתי אינטימי בהרגשים. בלתי אישי.
אולי זה שיגעון גדלות של אדם עם אובר מודעות עצמית, אבל איני יכולה לצמצם את עצמי להרגשים. האחריות המלאה שאני תובעת לעצמי על כל חוויותי פשטה גם בזה. אם אני מרגישה דבר מה, אם עובר עליי איזה 'הרגש' אז הוא שלי. במקורותיו ובתוצאותיו, - שלי. החוויה היא מפגש אינטימי שלי עם הסביבה. אני -מרגישה- דברים, בלי יכולת לצמצם ולנתח ברמה פילוסופית- לוגית או קיומית- את התחושות הללו כהרגשים גרידא שמצויים בי או שאני מצויה בהם.

בטח לא קראתם עד כאן בכלל, אבל אני אמשיך בכל זאת.
רגש.
אולי, גם כאן פועל שיגעון הגדלות של אדם עם אובר מודעות עצמית. מושגי הרגש הפואטיים המשמשים כה נאמנה את רוב בני האדם, - הם הרי ריקים מבחינה לוגית. ריקים! יש תוואי מצומצם מאד של שיח על רגש. ושום דבר מתוכו לעולם אינו מדוייק. שום דבר מתוכו אינו אומר דבר מה אמיתי. דבר מה שאני אכן מרגישה. דבר מה שניתן לזהות או להצביעה עליו.
הדברים שאני מרגישה הם תמיד תלויי הקשר. הם תמיד בעלי גוון מסויים וניואנסים, לא סתם ניואנסים,- אלא הבדלים ששוב לא ניתן לזהות ביניהם איזו אידיאה כללית פשוטה.
מכיוון שאני תמיד תופסת את התחושות והחוויות שלי, אני מנועה לרוב לקרוא להם בשמות הרגילים.
זו תהיה רשלנות פואטית! (ופילוסופית, אם כבר מדברים על זה).

בסופו של דבר,- בדרך כלל מנת חלקי היא התחום הפחות או יותר מסובך ומבולבל של הרגשות. הרגשות הן אותן התחושות האינטימיות של מפגש עם הסביבה שכן ניתן לתאר בלי לחטוא חטא פואטי או פילוסופי גדול מדי. יש כאן מגרש רחב ידיים למשחק בדימויים ואלגוריות, לדקויות, להשתנויות של משמעות המילים בתוך ההקשרים השונים שלהן. כמו שבחיים בעצם זה קורה.

ואם מישהוא קרא עד כאן, אז באופן לא ייאמן, תגיעו גם לפואנטה של כל ההתחפרות המושגית הזאת.
ישנן פעמים נדירות שבהן איני יכולה שלא לאמר שמה שאני מרגישה הוא רגש. משהוא כזה שכל כך בתוך הקרביים, כל כך עצום מבחינה מושגית, כל כך עמוק בתוך התאים של המוח,
שפשוט אני יודעת- אינטואיטיבית משהוא- שזו לא סתם הרגשה, שהגל הזה שמחולל בתוכי גאויות שכאלו אינו אלא רגש.
לא, לא מדובר בעוצמה בלבד.
מדובר בדבר מה שהוא פשוט אחר. מעבר להתרגשות (צמרמורות ופרפרים נניח), להרגש (תשוקה והיקשרות נניח), ההרגשה היא של משהוא מסדר אחר. ההרגשה עצמה מצביעה על רגש שמקופל בחוויה. ההרגשה לא דומה לשום דבר אחר (מלבד לפעמים אחרות של הימצאות של רגש). ההרגשה לא ניתנת יותר לתיאור באופנים הרגילים של תיאור הרגשות.
הסיבה לכך ידידיי (שכן רק ידידיי עלולים היו לקרוא עד כאן את ההשתפכות הבלתי מרוסנת הזו).
והנה, כאשר דבר מה כזה מפתיע אותי, אני מוצאת כי איני מסוגלת לבטא אותו. אולי משום שכל כך איני רגילה לכך. אותם אנשים שלא רואים הבדל בין הרגשים, הרגשות ורגש,- ברי מזל הם! - מכיוון שהם יכולים בלי לחשוב על זה בכלל לעבור על רגש שהם חווים אל סדר היום בלי לשים לב בכלל. מרוב שהם רגילים לשחות בתוך ביצת שיח הדיסני הקלה כל כך.

ואני יכולה רק לנסות ולתאר את ההרגשות. כך שאולי בתוכן יקופל תיאור של אותו רגש שאין לו מילים, אך שידיעתו מצויה באותן הרגשות באופן אימננטי ברמת החוויה.
אולי, ידידיי היקרים, תוכלו, או שנוכל ביחד, לתת לזה איפיון רגשי. מכיוון שלי אין יכולת פילוסופית כזו, ואילו הפואטיקה- כידוע- אינה מאפשרת זאת כלל. תמיד נרתעתי מן האידיאליזם. הן הפילוסופי, הן השירי.

אני מרגישה צמרמורת בעורפי, כמו היו כל רוחות העולם נושבות דרך נקב קטן שנעשה בו.
כל עצבי גופי דרוכים עד אין קץ ובו בזמן שלווה מלאה מציפה את מה שבדרך כלל הוא מחשבותיי.
אני מרגישה כאילו אין דבר מוכר יותר, שלי יותר, פשוט יותר, רגיל יותר, או -נכון-
כמו נקודת המפגש בין העור שלי לשלך. או בין החיוך שסביב עיניך לזה שבקצות שפתיי.
והרגשת הקיום המאוחד הזה, גם אם רגעית (הו, כמה רגעים נפלאים כאלו עוד יכולים לקרות בעולם?! עדיין איני מאמינה שהם חוזרים ונשנים באופן כה תכוף), היא הכל חוץ מבנאלית. היא ההתרגשות האולטימטיבית.
אני מרגישה כאילו כל משאבות העולם פועלות כדי ליצור בחלל בית החזה שלי ואקום מוחלט, או נפילה חופשית שאין בסופה קרקע.
והייתי יכולה להמשיך ולהמשיך,
אבל בעצם,- אין בכך דבר. ובטח שלא דבר מעניין. כל ההרגשות הללו,- לא אומרות דבר. או בכל אופן,- האיש לא חושב ככה.
אין להן מילה אחת, בטח שלא כזו שתעשה להן חסד. נבצר ממני אם כן לבטאן.
ומה עושה הימה העולה על גדותיה?- כמובן, מציקה לקוראי הבלוגים.
נו מילא,
ניחא.