אתר חפירות

אני לא טיפוס של מתנות יומולדת. פשוט כי אני לא מתה על ההרגשה, ולא סובלת את הימים הללו ספציפית. לא מצליחה בדרך כלל להביא את עצמי ללקיחת האחריות המסויימת הזו שבלזכור ימי הולדת ולהעניק מתנות מתאימות דווקא ביום הזה.
אני יותר טיפוס של מתנות לא יום הולדת. מתנות לא יום הולדת הן איכשהוא הרבה יותר אישיות. עם מחשבה על הבן אדם ולא על התאריך או הכביכול-מחויבות החברתית הזו. בעוד שמתנות יום הולדת הן ללא ספק משחק חברתי, דווקא מתנות לא יום הולדת מאפשרות לבטא באמצעותן הרבה יותר.
את זה שחשבת על הבן אדם, את החיבה, את המשהוא האישי ואת הרצון להעניק או לחלוק מאהבותיך. מתנת לא יום הולדת יכולה להיות פשוטה ואפשר לעטוף אותה אפילו בנייר עיתון בלי שהדבר יפחית מערכה. כמו למשל ריבת תותים. יש את האנשים האלו שפשוט רואים עליהם שמתאים להם לאהוב ריבת תותים. בדרך כלל אותם אלו שיש בהם איזה שביב של תום שלא אבד לחלוטין עדיין. אין דבר פשוט יותר מריבת תותים, רק חותכים אותם ושמים בסיר עם סוכר שכמותו מחצית מכמות התותים (וגם זה אולי יותר מדי). שאר התיבול בהתאם למזג האוויר ומצב הרוח. שינוי כיוון הרוח לפני כמה ימים והסגריריות החמימה הזאת שמלווה היום את החשק שלי להתכרבל גרמו לי להוסיף מעט וניל. אפילו שאני בדרך כלל לא מחבבת במיוחד וניל, אבל זה שומר על הפשטות בתוספת ניחוח קל של כירבול-כמעט-קיץ.
טוב, אז ריבת תותים זו עוד לא כל כך מתנת לא יום הולדת אם מה שאני מרגישה הוא אינטימי מעט יותר מחברות טובה. הרצון לעטוף ולהתעטף באינסוף רוך מביא איתו באופן טבעי את הבריוש. אין שום דבר ראוותני בבריוש, הוא בהחלט לא יכול היה למלא מקום במסיבת יום הולדת או משחק חברתי פומבי ופומפזי. הבריוש, בהיותו "בסך הכל לחם", בקושי יכול היה להיות מתנה. לא כשלעצמו וכשהוא פשוט לחלוטין, ללא תוספות המילויים או קישוטים למיניהם. תמיד חיבבתי יותר את הבריוש הפשוט. הוא מבטא הרבה יותר טוב את הרוך הבלתי נגמר הזה שבכמות החמאה שבו (אני שמה חמאה בכמות של מחצית מכמות הקמח). גם הסגריריות החמימה הזו מתאימה ביותר לעניין. לחם, אבל לחלוטין אחרת. בטח לבריוש התכוונה אותה אחת שאמרה שאם אין לחם יאכלו עוגות. הטיפול בלחם-עוגה הזה הוא כל כך ביתי ואישי, הערבוב וההמסה של השמרים בחלב הפושר, טריפת הביצים, הערבוב הידני של הקמח, ההוספה האיטית של קוביות החמאה ומעיכתם ביד תוך כדי "לישה"... "לישה" מכיוון שהבצק הזה כל כך רך, קטיפתי מחמאה, שאי אפשר בכלל להשוות את התחושה הרכה והנינוחה של לישתו ללישת לחמים אחרים. כאשר מוכן הבריוש ויוצא מן התנור, הריח השמיימי הזה, שלא דומה לשום דבר אחר, שגורם לך לרצות לעצור את העולם וללטף כל אחת ואחת מהלחמניות הקטנות הזהובות והרכות עד אינסוף הללו, הריח הזה הוא ההוכחה מעבר לכל ספק (אם כל מה שנאמר עד עתה לא הספיק) שבריוש נעשה במימד זמן אחר מזה שלנו הרגיל. הכנת בריוש טוב דומה לראיית הנסתר, היא מצריכה אותך להתחבר למהותו ולקבל על עצמך את החלל-זמן שלו, המתון יותר, שמלטף את גלי ההכרה שלך כמו גלים באוקייאנוס של שמיכות פוך.

בסופו של דבר, כדי להפוך את העניין ממתנת יום-יום למתנת לא יום הולדת, בכל זאת נדרש אולי דבר מה נוסף. אני מכינה ידנית בצק פריך בסיסי (אתם יודעים- 1-סוכר 2- חמאה 3- קמח, ביצה על כל 100 גרם סוכר) ומרסקת אותו ברידוד במערוך לאחר האפייה. הבצק הפריך הבסיסי הזה אף פעם לא מאכזב, הוא הפרוטוטיפ של הבצק הפריך הראוי. בסופו של דבר, אף אחד בטח לא יוכל לשים לב לכך שפירורי הפריך תחת עוגת הגבינה עם השוקולד הלבן עשוי במיוחד למטרתו ולא מהווה ביסקוויט טחון, אבל אם כבר אני כאן, ואם כבר כל כך מתחשק לי לעטוף, אם כבר הבריוש נתן את הקצב המתון שלו לכל היום הזה, למה שאסטה מהביתיות הנעימה שלי לטובת ריסוק מצרכים מפוקפקים מן הסופר... זה יהיה כמו תו אחד מזויף ביצירה של שופן. דווקא בגלל הפשטות, יחד עם מזג האוויר והלך הרוח, זה יהיה עבורי לחלוטין בלתי נסבל.
את עוגת הגבינה (שעשויה גבינת שמנת, המון שוקולד לבן, מעט קצפת, וכמות מזערית באמת של ג'לטין) אני חותכת לאחר שהוקפאה לריבועים קטנים ומקשטת כל אחד ואחד מהם בעלה שוקולד מריר. קודם לכן אספתי כמה עלים בחוץ וציפיתי אותם בשוקולד מומס. לאחר הקירור העלה מתקלף בקלות ונותר עלה שוקולד עדין ויפהפה. שום תבנית לא תספק לכם קישוט כל כך נהדר כמו הטבע עצמו. התוצאה כל כך אלגנטית ששום יומולדת לא היה מתבייש בקישוט כזה ועדיין פשטותו מוחלטת, הרי זה רק שוקולד מריר שקולף מעלה גינה.
התוצאה הסופית ביתית לחלוטין. ריבה, לחמניות, עוגת גבינה קרה. אבל התהליכים הקסומים שעושים את הבריוש למה שהוא, את התותים בוניל לצנצנת של ליטופי חיך, ואת קוביות עוגת הגבינה הזו לחגיגיים (הודות לעושר השוקולד הלבן ולטיפול האישי והעדין בעלי השוקולד המריר), כל אלו הופכים את הכבודה הזו למתנת לא יום הולדת מושלמת.