אתר חפירות

אני מתעוררת בשש בבוקר (לאחר ארבע שעות שינה!)- לא בגלל רעשי בנייה, לא בגלל ילדים צועקים, לא בגלל מריבת שכנים או משאית זבל...
אני מתעוררת בשש בבוקר מרוב אושר.
זה הזוי, מטורף, לא הגיוני, -אסור-. ובכל זאת.
מאוהבת עד כלות לאחר כמה שעות ספורות של היכרות עם בן אדם. בחיים זה לא קרה לי, אני פשוט לא כזאת.
מתעוררת אחרי ארבע שעות שינה עם חיוך ענקי לנוכח איזה שביב ריח ועם התרגשות של ילדה בת שמונה עשרה.

והתחושה ההיא. לעזאזל, איך זה יכול להיות?
משהוא שמזכיר געגוע, אבל אחד ממש אינטימי ועמוק. המגע הזה- כמו לחבק את זה שהיה לאהבת חייך, לאחר שלא התראיתם שנים.
ופשוט להיתפס זה בזה, כמו ילדים, לחבק חיבוק מלא ומוחלט. ולצחוק - צחוק מלא של שחרור געגוע אוהב.
כאילו היכרנו פעם. כאילו הייתי שלו עוד לפני שנפגשנו.


ואני מפחדת. עליי וגם עליו. לפגוע או להפגע. אני יודעת שהוא מסוג האנשים הטובים הללו שתמיד איתם יוצא לי מאד כואב בסוף.
יש בכל האושר הזה איזו אי-אפשרות מקופלת.

עזאזל הזה עם השטויות ה'קוסמיות' הללו...