אתר חפירות

כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי, אני יכולה להאמין לו שהוא לגמרי מתכוון לזה. אני יכולה גם לגמרי להבין ולקבל את זה שמישהוא באמת אוהב גם כשהוא לא מעוניין בקשר זוגי, או כשהוא לא יודע, חנוק, מבולבל וצריך להחליט עם עצמו. גם לי זה קרה שאהבתי אנשים באופן לא רומנטי אלא ידידותי-יזיזותי. אפילו קרה לי שנפרדתי מזוגיות עם מישהוא למרות שעדיין אהבתי אותו מאד כי זה לא היה טוב. כי לא רציתי.
אבל לפחות ידעתי להפרד. לשחרר את הבן אדם. ולא להמשיך להגיד לו בכל יום שאני אוהבת אותו למרות שאני לא יודעת עדיין אם אני רוצה לנסות את הקשר שלנו שוב מחדש.
כל כך כואב להיות מאוהבת ככה ולשמוע ממנו את המילים האלו. רק שיגמר כבר הכאב הזה. כל מילת חיבה ממנו רק גורמת לי לבכות. כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו זה שאולי, ושבכל זאת, וכמה אני רוצה, ובבקשה קח אותי חזרה, בבקשה תחבק אותי, בבקשה בבקשה תהיה איתי, תן לי לחלוק איתך את הכאבים שלי ואת הבלבולים והלבטים שלך. רק תן לי להיות איתך. זה מה ש"אני אוהב אותך" עושה לי כרגע. למרות כמה שאני יכולה להבין ולקבל את זה. ואותו, עם כל התחושות האלו שלו, זה עדיין מכאיב לי בטירוף.

והוא מצידו לא מבין למה שתהיה לי בעיה כלשהיא להגיע למפגש אצלו בבית עם כל החברות שלו כשאין לי מושג מה קורה אצלו בראש ואיפה אנחנו עומדים ואני כל כך עדיין מאוהבת ורוצה ולא מוותרת.
והוא חושב שאם מכאיב לי שהוא אומר שהוא אוהב אותי זה רק כי אני לא מבינה. ואני אפילו מוכנה להבין ולקבל ולהאמין שהוא באמת ובתמים אוהב אותי, ושבאמת ובתמים אולי היה רוצה להיות איתי. אלא שכרגע המצב הוא לא כזה וזה רק חותך לי בכל הבשר של הרגש... אפילו אם כשהוא אומר שהוא אוהב אותי הוא מתכוון לכל מה שהייתי רוצה שיתכוון, זה עדיין הורג אותי. כל פעם מחדש.