אתר חפירות

כל ההתרפקות הזאת, אני לא יודעת... זה לא בשבילי בכל זאת.


מיהם אותם אלו האסורין לבוא בקהל? מי?
לפעמים תוקף אותי געגוע עקר שכזה לישות כלשהיא מן העבר, זה קורה לכם? לא לחבר, או משהוא שכזה. יותר מעין "חבר דמיוני".
חסרה לי התקשורת הכתובה. אני מתגעגעת למכתבים. למילים השקולות לעתים, הרגישות לעתים, המהוקצעות או המתפזרות ככתמי אקוורל, למילים. לנייר שבן אדם שלח דרך אותה חברה מוזרה שעדיין מעסיקה אנשים כדי להעביר מילים ממקום למקום. לרעיונות הנודפים מן הנייר הזה ש'החבר הדמיוני' השאיר מחוץ למילים. למשחק העדין הזה של מה שנכתב ומה שלא, של לכתוב תחושות והרגשות, של לרמוז. של לכתוב יומיום אבל לספר על משהוא מופשט, וכן להיפך. של לשים נקודה כאן, להדק פסיק במקום הלא מתאים, להשמיט גרש או סוגר.
אני מתגעגעת לעשייה האיטית והמדוקדקת של סיפור בין-אישי. לפאוזות בתוך ומחוץ למכתב.
אני מתגעגעת למשהוא אנושי וחם שהיה פעם ניתן ליצור עם בן אדם שבמציאות אין לך שום קשר איתו. וכל זה מבלי לשכוח. במודעות מלאה לקרב תחושות זה לזה, עד כדי חיכוך הדדי של "הלימון ההוא שבצמרת של העץ", עד כדי 'דגדוג משותף באידיאל'.

לעתים נדירות יוצא לך בכל זאת לשוחח כך עם מישהוא. במקצב העצל והמהורהר הזה, באינטימיות הגדולה המרוחקת הזו. אך זה דורש כל כך הרבה סבלנות. שאין לי כרגע. גם לו היה מישהוא שכזה שבקיא במסתרי אומנות מקצב השיחה, או בנפלאות הרגישות האינטימית שבין זרים. אין סבלנות מספקת בכל המתיחות האינסופית הזו שלי.

לפעמים כל כך לא מתחשק לך לבוא בקהל, אין שום סבלנות לאף אחד. ולעיתים דווקא אלו הרגעים בהם אתה הכי רוצה להתרפק על פאוזות בין-אישיות רבות משמעות.
מוזר היצור האנושי הזה. עם כל המשקל הרגשי הזה על הכתפיים. עם הסתירות הפנימיות האכזריות הללו שנמצאות ממש בלב ליבו של עניין היותו אנושי.
אפשר גם אחרת?