רגעים

ביום טוב אני לא אוהב נמלי תעופה, הם סוג של רעה חולה הכרחית בדרך אל המקום שאליו אני צריך להגיע, מטרד שברגע שנחשפת אליו אין לך דרך להמנע ממנו, כמו עקיצה של יתוש, וכשיתוש עוקץ אותך, כל שנותר הוא להתגרד…..

קוביד שינה דברים ומשלוש טיסות בשבוע ירדתי לטיסה אחת לשבוע, או אחת לשבועיים, אבל זה לא שינה את חוסר חיבתי לנמלי תעופה, הם עדיין מגרדים….

אני לא אוהב אבל לא ממש מתלונן, יש הטבות כשטסים הרבה, כרטיס אשראי שנותן הטבה ומממן את העלות של Global Entry, והתור לביטחון מתקצר משמעותית. ההתעקשות שלי להזמין את הכרטיסים שלי לבד ולהגיש חשבון הוצאות, צוברת לי אין סוף נקודות על הנוסע המתמיד. הכלל שאם הטיסה אורכת מעל לארבע שעות, הכרטיס יהיה למחלקת עסקים, הופך את כול הטיסות לנוחות יותר כי גם אם לא אטוס במחלקת העסקים, תמיד ישדרגו אותי.

והטרקלינים. טרקלין הופך את חווית נמל התעופה לנסבלת, סוג של משחה שמפחיתה את הגירוד, עדיין מגרד אבל בר חופשי ואוכל סביר הופכים את הגירוד לנסבל יותר. אין שום דבר חמים בטרקלין, במיוחד לא באלו בארצות הברית, הם קרים, פונקציונליים, והשירות בהם הוא אמריקאי טיפוסי, הרבה חיוכים, הרבה ״בבקשה״, וחוסר הבנה מוחלט מהו שירות אמיתי.

באחד האמשים (אם אתם לא יודעים מהיכן ״באחד האמשים״ לקוח, קראו את אפרים קישון. האיש היה אחד מכותבי ההומור הגדולים בהיסטוריה הישראלית). אז באחד האמשים, בעודי יושב בטרקלין באחד מנמלי התעופה היותר מגרדים, מתרכז ומכין את עצמי לפגישה, אני שומע קול מוכר קורא בשמי. ובום, פלאשבק ל 20 שנה אחורה.

את ג׳ פגשתי לפני 20 שנה, בתקופה שבה טבלתי לקצרה את רגלי באמריקה התאגידית כשכיר. היא ניהלה מחלקה מקבילה ויצא לנו לטפל בכמה פרוייקטים יחד. מבריקה ומוכשרת כמו שד, בטוחה ביכולות שלה, אחת שכולם ידעו שניהול של חברה גדולה נמצא בעתיד שלה, ואני לא מאמין באלוהים אבל אלוהים כמה שהיא הייתה יפה. גבוהה, כמעט בגובה שלי, גוף גבעולי וצר, לבנה מאוד אבל הלבן הבוהק, לא החיוור, גורם לעיניים הירוקות שלה להידמות לשני זרקורים ממוקמים במרכז הפנים היפיפיות הללו עם מסגרת של שיער ג׳ינג׳י כהה, צבע שיער שמעיד על המוצא הסקוטי או האירי שלה. כשעבדנו יחד, ועבדנו יותר במקביל מאשר יחד, נפגשנו בפגישות, לעיתים במעלית או באירועים וכנסים, לא משהו יום יומי. התדירות הזאת הפכה את המתח בינינו להרבה יותר בולט, בולט רק עבורנו כי שנינו הקפדנו לא לחצות את הקו בין מקצועי לאישי.

לא חשבתי עליה הרבה אחרי שעזבתי כי בתכלס היא הייתה הדבר החיובי היחיד בחוויה שנקראה אמריקה התאגידית ועברתי הלאה.

והנה היא מולי. השתנתה ולא השתנתה, בצורה טובה. פחות גבעולית והפנים עגולות יותר אבל זה הולם אותה, עדיין מדהימה והרבה יותר אישה ממה שזכרתי.

אינטואיטיבית החלטתי לשנות את הדינמיקה ופשוט קמתי, פותח את ידיי לחיבוק וכשהיא ניגשה, לא שחררתי והשארתי את החיבוק עד שהרגשתי את הגוף שלה נרגע, משתחרר, מתמסר ורוצה עוד. כששחררתי, הסתכלנו אחד על השנייה. ידענו. ישבנו לנו ודיברנו, להתכונן לפגישה היה הרבה פחות חשוב. היא התחתנה, ילדים, התגרשה. התקדמה בסולם וניהלה כמה חברות ועכשיו היא מייעצת היכן שהיא בוחרת, ולאורך כל השיחה מהרגע שהיא גילתה שאנחנו על אותה הטיסה, היא הייתה סמוקה.

למחרת, בבוקר כשהתעוררתי, שלחתי אליה טקסט קצר. Welcome to the mile high club.