רגעים

פגישות שמתבטלות הם כמו ברוקולי, טרם פגשתי אדם שפוי שאוהב ברוקולי אבל זה חלק מהחיים אם אתה רוצה תזונה בריאה.

אני על טיסה ללונדון, והמייל שמעדכן ששתי פגישות בוטלו מופיע. חמישי ושישי פתאום פנויים.

כמה מיילים והטיסה חזרה נדחית ביום ו Islay, הנה אני בא.

לא בטוח שאזכור הרבה מהפרטים, אחת מתופעות הלוואי של וויסקי משובח, אבל בטוח שיהיה טעים.

עדכון

לא ארצה לחיות ב Islay. אני איש של שמש וים, מקום שבו הטמפרטורה בתחילת יולי נעה בין 10 ל 14 מעלות ורוב הזמן מעונן עם גשם זרזיפי כמעט קבוע, הוא לא מקום בשבילי.

מקום צריך כנראה להיות מאתגר על מנת שייצרו בו כאלו יצירות מופת. כל מי שאי פעם אמר שהוא, או היא, לא אוהבים וויסקי, אני ממליץ בחום לנסות וויסקי משובח מ Islay. אם המשיכה היא לטעמים חלקים יותר או אם המשיכה היא לטעמים מעושנים יותר. מה שהם עושים שם, הם עושים טוב, הכי טוב.

זה לא משנה כמה מזג האוויר מחורבן, אחרי כמה כוסות וויסקי (Dram בעגה המקומית) החל מ 10 בבוקר, הכול נראה טוב יותר.

התפנקתי בכמה בקבוקים, החבילה תגיע בעוד שבועיים. אחד מהבקבוקים, יצירת מופת אמיתית, Bruichladdich Black Art, יחכה לאירוע מיוחד.

ביום טוב אני לא אוהב נמלי תעופה, הם סוג של רעה חולה הכרחית בדרך אל המקום שאליו אני צריך להגיע, מטרד שברגע שנחשפת אליו אין לך דרך להמנע ממנו, כמו עקיצה של יתוש, וכשיתוש עוקץ אותך, כל שנותר הוא להתגרד…..

קוביד שינה דברים ומשלוש טיסות בשבוע ירדתי לטיסה אחת לשבוע, או אחת לשבועיים, אבל זה לא שינה את חוסר חיבתי לנמלי תעופה, הם עדיין מגרדים….

אני לא אוהב אבל לא ממש מתלונן, יש הטבות כשטסים הרבה, כרטיס אשראי שנותן הטבה ומממן את העלות של Global Entry, והתור לביטחון מתקצר משמעותית. ההתעקשות שלי להזמין את הכרטיסים שלי לבד ולהגיש חשבון הוצאות, צוברת לי אין סוף נקודות על הנוסע המתמיד. הכלל שאם הטיסה אורכת מעל לארבע שעות, הכרטיס יהיה למחלקת עסקים, הופך את כול הטיסות לנוחות יותר כי גם אם לא אטוס במחלקת העסקים, תמיד ישדרגו אותי.

והטרקלינים. טרקלין הופך את חווית נמל התעופה לנסבלת, סוג של משחה שמפחיתה את הגירוד, עדיין מגרד אבל בר חופשי ואוכל סביר הופכים את הגירוד לנסבל יותר. אין שום דבר חמים בטרקלין, במיוחד לא באלו בארצות הברית, הם קרים, פונקציונליים, והשירות בהם הוא אמריקאי טיפוסי, הרבה חיוכים, הרבה ״בבקשה״, וחוסר הבנה מוחלט מהו שירות אמיתי.

באחד האמשים (אם אתם לא יודעים מהיכן ״באחד האמשים״ לקוח, קראו את אפרים קישון. האיש היה אחד מכותבי ההומור הגדולים בהיסטוריה הישראלית). אז באחד האמשים, בעודי יושב בטרקלין באחד מנמלי התעופה היותר מגרדים, מתרכז ומכין את עצמי לפגישה, אני שומע קול מוכר קורא בשמי. ובום, פלאשבק ל 20 שנה אחורה.

את ג׳ פגשתי לפני 20 שנה, בתקופה שבה טבלתי לקצרה את רגלי באמריקה התאגידית כשכיר. היא ניהלה מחלקה מקבילה ויצא לנו לטפל בכמה פרוייקטים יחד. מבריקה ומוכשרת כמו שד, בטוחה ביכולות שלה, אחת שכולם ידעו שניהול של חברה גדולה נמצא בעתיד שלה, ואני לא מאמין באלוהים אבל אלוהים כמה שהיא הייתה יפה. גבוהה, כמעט בגובה שלי, גוף גבעולי וצר, לבנה מאוד אבל הלבן הבוהק, לא החיוור, גורם לעיניים הירוקות שלה להידמות לשני זרקורים ממוקמים במרכז הפנים היפיפיות הללו עם מסגרת של שיער ג׳ינג׳י כהה, צבע שיער שמעיד על המוצא הסקוטי או האירי שלה. כשעבדנו יחד, ועבדנו יותר במקביל מאשר יחד, נפגשנו בפגישות, לעיתים במעלית או באירועים וכנסים, לא משהו יום יומי. התדירות הזאת הפכה את המתח בינינו להרבה יותר בולט, בולט רק עבורנו כי שנינו הקפדנו לא לחצות את הקו בין מקצועי לאישי.

לא חשבתי עליה הרבה אחרי שעזבתי כי בתכלס היא הייתה הדבר החיובי היחיד בחוויה שנקראה אמריקה התאגידית ועברתי הלאה.

והנה היא מולי. השתנתה ולא השתנתה, בצורה טובה. פחות גבעולית והפנים עגולות יותר אבל זה הולם אותה, עדיין מדהימה והרבה יותר אישה ממה שזכרתי.

אינטואיטיבית החלטתי לשנות את הדינמיקה ופשוט קמתי, פותח את ידיי לחיבוק וכשהיא ניגשה, לא שחררתי והשארתי את החיבוק עד שהרגשתי את הגוף שלה נרגע, משתחרר, מתמסר ורוצה עוד. כששחררתי, הסתכלנו אחד על השנייה. ידענו. ישבנו לנו ודיברנו, להתכונן לפגישה היה הרבה פחות חשוב. היא התחתנה, ילדים, התגרשה. התקדמה בסולם וניהלה כמה חברות ועכשיו היא מייעצת היכן שהיא בוחרת, ולאורך כל השיחה מהרגע שהיא גילתה שאנחנו על אותה הטיסה, היא הייתה סמוקה.

למחרת, בבוקר כשהתעוררתי, שלחתי אליה טקסט קצר. Welcome to the mile high club.

מערכת היחסים שלי עם שלמות היא מורכבת, מרובת מימדים, אך תמיד סובייקטיבית, זאת תמיד תהיה שלמות עבורי.

כשהייתי צעיר, הייתי הכי צעיר שאפשר, כזה שהמאזן בין השכל לטסטוסטרון, הוכרע לטובת הטסטוסטרון, וזה אפילו לא היה קרוב. השלמות, שחיפשתי, רדפתי אחריה, בין אם זה מי שמולי, איתי, וזה לא משנה אם זה היה לכמה שעות או לכמה שנים, הייתה כזאת מדף של מגזין, עדיפות למשובחים שבהם.

עם השנים, כשהשכל צבר מספיק ניסיון באיך לשלוט על הטסטוסטרון השלמות השתנתה, היופי שבחוסר השלמות הפך ממכשול ליתרון.

היום שלמות זאת פשטות, פשטות שהטבע מעניק לנו כשהרוח נחה עליו וזאת בדיוק המתנה שקיבלתי בשבת. מסיבת בריכה לרגל גמר ליגת האלופות בבית על גדות אחד ממאות האגמים בפלורידה. כשהמשחק הסתיים יצאנו קצת עם הסירה אל האגם וגשם תפס אותנו כי ככה זה בפלורידה. נרטבנו. זה היה שווה את זה כי מייד כשפסק הגשם קשת מלאה הופיעה לה. אם זאת הייתה רק הקשת היפיפייה הזאת, דיינו, אבל אמא טבע נתנה לנו מתנה והקשת השתקפה באגם למעגל מושלם.

*שלמות.

*צילמתי. לא מאמינים לי שהתמונה היא ללא עריכה או פילטרים.

אני נשאל לעיתים מדוע אני לא כותב יותר. עבורי התשובה פשוטה, אני כותב על מנת לזכור. החיים שלי הם שילוב של עבודה שאני אוהב, שמחזיקה אותי מאוד עסוק והשאר, השאר זה חיים. אל תוך המארג הצפוף הזה, לעיתים, ישתלב אירוע, תשתלב הרפתקאה, יקרה משהו עם מישהי, קיימת או חדשה, שלא ארצה לשכוח. אותה, את האירוע, את ההרפתקאה, את זה אני כותב. 

אני חי בעולם חברות ההזנק כול חיי הבוגרים, חברות שלי, חברות שאני מייעץ להן או לעיתים חבר שצריך קצת עזרה. פיתוח של אחת מהחברות שאני מייעץ להן הובילה אותי, קצת לפני תחילת עידן הקורונה ששינה את הכול, לביקור במטה של אחת מהענקיות. 

המלון שהוזמן עבורי תאם לחלוטין את הגיוס הגדול שהחברה השלימה בדיוק לפני הביקור. כאחד שחי בארצות הברית ההנאה מיוקרה אירופאית זאת חוויה שתמיד חסרה לי. בארצות הברית יוקרה אמיתית היא דבר נדיר, לא בגלל שהיא לא קיימת. בין שלל הנצנצים והזהב ניתן למצוא יוקרה, אבל המאמץ שמאחורי היוקרה תמיד צץ. ביוקרה אירופאית אתה לא עד למאמץ, הוא מוחבא עמוק היטב והחוויה היחידה היא שלמות יוקרתית. 

כשאני בנסיעה כזאת כיועץ, אני לא אוהב להיות תלוי בלוח הזמנים של נציגי החברה. אבקש לדעת את סדר הפגישות והאירועים הנדרשים ממני ואבחר בעצמי מה לעשות בשאר הזמן. אם לוח הזמנים מאפשר, אתאם הגעה לכמה ימים לפני או אשאר כמה ימים אחרי על מנת להנות מהאזור, לגלות מה מעניין אותי לחוות ואממש. כך פגשתי את ג׳. באותה נסיעה, אל אותה העיר, חיפשתי המלצות וחבר של חבר שהכיר מישהי שגרה באותה העיר חיבר בינינו. כנראה שהחבר החמיא לי, כי כששלחתי מייל היא ענתה שהיא תפנה עבורי יומיים ונוכל לטייל. לטייל עם מקומי זה עולם אחר, אני זוכה לראות מקום שאינני מכיר לא דרך המלצות של תיירים כמוני אלא דרך מה מקומי רוצה שאראה. אני תמיד מבקש לחבר בין גאווה מקומית לחיים במקום. במקרה של הנסיעה הזאת זה היה סל פיקניק, עם גבינה משובחת, יין טוב, הכול על שפת אגם כשמולנו, בתוך האגם, מזלג ענק נעוץ במים. 

הקליק ביני לבין ג׳ היה מיידי, מנקודת המבט שלי איך אפשר שלא. תמירה וצנומה, שחומה וצרה, עיניים שהתגלגלו להם בכול פעם שהיא צחקה, והיא צחקה ללא הפסקה. תוך כדי נשנוש של אותה הגבינה, מול אותו המזלג הענק, מבטים הצטלבו, וזה היה ברור, כל כך ברור, שהכול ניתן לי ללקיחה. היה לי קל לא למהר, נותרה פגישה אחת נוספת ולאחריה ארוחת ערב עם המארחים.  ג׳ תחכה קצת אבל לפני שנפרדנו אמרתי לה שאם היא תעז, נקישה על דלתי למחרת בבוקר תהיה המפתח שלה. ואז היא חייכה, אותו חיוך נבוך שתמיד מזכיר לי מישהו, או מישהי, שנתפסים במעשה אסור, ומייד אחר כך החיוך משנה צורה כי אין צורך להסתיר, משכתי את השמיכה ואי אפשר להתחבא, אין יותר צורך. 

למחרת בבוקר, בחדר, באותם הרגעים של אחרי אימון טוב ולפני המקלחת שתשטוף את הכול, היא נקשה בדלת. פתחתי את הדלת והיא עמדה לה שם, קצת חסרת מנוחה, קצת מתרגשת, קצת מתוחה ובבירור רוצה שיתחיל. הזמנתי אותה פנימה ואמרתי לה שני דברים

אני חייב מקלחת. 

את לבושה מידי.

שיחה עם מישהי מכאן הזכירה לי את אותו הביקור ושני זכרונות צפו. ג׳ ללא ספק ראויה להיזכר, אלו היו יומיים קסומים. הזיכרון השני שעדיין לא עוזב אותי הוא למה לעזאזל שמו שם מזלג…….

את מ' הכרתי באחד מקניוני הענק שפלורידה מציעה. היא עבדה בקיוסק של חברת סלולאר ששכן צמוד לעגלה של ישראלים שמכרו קוסמטיקה.

כמובן שהם ניסו לעצור אותי.

כמובן שחייכתי חזרה ועניתי בעברית "לא תודה".

כמובן שזה הוליך לשיחה קצרה איתם כי הרי זה מה שישראלים עושים כשהם בגולה. ומ', היא היא פשוט הסתכלה עלינו, מאוד מרוכזת בי לאורך השיחה. כשחייכתי לעברה המבט שלה ברח במבוכה הצידה אבל חזר, סמוק, כמו ילדה שנתפסה עושה משהו אסור. מסוג הילדות שאני אוהב. היה משהו איטי, שונה, בתגובה שלה וזה משך את תשומת ליבי.

לא הארכתי בשיחה עם הישראלים, איחלתי להם הצלחה ועזבתי, עוצר מיידית מולה.

"היי, את נראית עייפה או לא מרגישה טוב. הכול כשורה?"

"היי, לא אני בסדר, אני פשוט נהנית לשמוע את השפה שלכם".

"בטוחה? אני לא מכיר אותך אבל משהו מרגיש קצת off. אני לא לקוח אז את לא צריכה לדאוג איזה רושם זה יעשה"

"אני קצת איטית הבוקר, יצאתי אתמול ושתיתי קצת יותר מידי, hangover". אמרה עם חיוך נבוך.

"מרשה לי עצה קטנה?"

"בוודאי"

"בפעם הבאה תבקשי שהמשקה שלך יהיה top shelf כי ככול שהאלכוהול איכותי יותר תופעות הלוואי בבוקר שאחרי קלות יותר" אמרתי עם חיוך גדול.

"זה בעייתי" היא השיבה, "בחורים בגילי לא ממש מבינים כי מה שמעניין אותם זה לדפוק את הראש (hammered באנגלית ממצה את זה מעולה) והם בדרך כלל תפרנים"

"גם לזה יש פתרון" אמרתי, "קבעי דייט עם גבר קצת יותר מבוגר" :)

"מישהו כמוך?"

"אמרתי קצת יותר מבוגר, לא הרבה יותר מבוגר" :)

היא לא הגיבה, רק חייכה.

"אם תרגישי טוב יותר ויבוא לך לשתות ערב שני ברציפות תתקשרי" אמרתי והושטתי את כרטיס הביקור שלי.

היא כמובן לא התקשרה, אמריקאים לא מתקשרים, הם שולחים סמס. תתקשר אליהם הם לא יענו, תשאיר הודעה קולית הם לא יחזרו אליך, שלח סמס תקבל תגובה תוך דקה.

היא שלחה סמס, "אני מסיימת לעבוד ב 9:30, אשמח לפגוש אותך"

"בואי נקבע ליד הקניון, תבחרי מקום ותעדכני אותי"

היא בחרה בר, מסוג הברים האמריקאיים שבסופ"ש תנגן בהם להקה, שנראים כמעט אותו הדבר עם תפריט שיכיל את אותם הפריטים. הקוקטייל שהיא בחרה היה long Island iced tea, ביקשתי מהברמן להכין אחד bottom shelf כמו שהיא הייתה רגילה ועוד אחד top shelf. טעמנו את שניהם ולא היה קשה לראות את ההבעה על פניה כשהכרה על כמה הבדל יש בין השניים חלחלה. לאורך הערב ביקשתי מהברמן להכין עוד כמה כאלו, כשאני בוחר עבורו באיזו וודקה, ג'ין ורום להשתמש.אבל האלכוהול לא היה הדבר המרכזי באותו הערב, זאת הייתה השיחה.

היה משהו עצוב במ', עצב קיומי שאני רואה בכל כך הרבה יותר מידי פעמים כשאני פוגש אמריקאים. ככול שהיא סיפרה יותר, והיא לא עצרה את עצמה מלספר את הכול, הערב הפך לסוג של שילוב שבין טיזינג מיני לטיזינג שבסך הכול ביקש חיבוק. היה במ' חוסר ביטחון קיומי בשווי שלה. היא תוצר של משפחה אמריקאית שבישראל הרבה פחות מכירים אבל היא מאוד נפוצה בארצות הברית, היא נולדה כשהוריה היו בתחילת שנות העשרים שלה, ההורים התגרשו. אבא עבר לגור בצפון ארצות הברית, התחתן שוב ונולדו לו שלושה ילדים, התקשורת ביניהם הייתה בעיקרה גלויות ליום ההולדת ובכריסטמס. אמא התחתנה שוב ונולדה לה עוד שני בנים לפני שהתגרשה שוב על מנת להתחתן שוב ולהתגרש שוב.

היא גדלה בבית נוצרי אדוק, כזה שלימד אותה שסקס זה דבר אסור, שגברים רוצים רק דבר אחד (גילוי נאות 1, אנחנו מאוד רוצים את זה, אבל לא רק את זה ולא תמיד. גילוי נאות 2, אני מרחם על נשים שלא רוצות את זה באותה מידה). היא גדלה בבית שלא נתן לה תמיכה כי זה לא כזה נפוץ בארצות הברית. הילד מגיע לגיל 18 והוא משוחרר, לא משוחרר כמו בארץ שבה התמיכה לעולם לא תעלם, משוחרר ברמה שהתמיכה נעלמת.

והיא, עולל בת 18 שלעולם לא הרגישה שהיא טובה מספיק, שהיא שווה מספיק, מצאה את עצמה לבד. החבר הראשון היה מהסוג שמתעלל נפשית, זה שבא אחריו הוסיף גם קצת התעללות פיזית. היא ברחה והתנסתה בקצת זנות בקצת פורנו חובבני. מזלה הגדול היה שהיא לא פיתחה התמכרות, לא לסמים ולא לאלכוהול וזה אפשר לה לצאת מזה.

לא רציתי שיהיה משהו מיני איתה, הרגיש לי לא כוחות. כשהגענו אל רכבה חיבקתי אותה ארוכות, חיבוק דובי שמפוקק מפרקים, והיא, היא יזמה נשיקה. אמרתי לא, לא היום, לא ככה וחיבקתי שוב, חזק.

"אני מבטיח שבכול פעם שאני באזור שלך אנחנו נפגשים" אמרתי לה. "אין משהו שאת חייבת לי והדבר היחידי שאני מצפה לו זה ערב נחמד. אם תצליחי לעמוד בזה יש לך חבר". 

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כי תגובה שלי לאחד מהפוסטים של אחת מהכותבות החביבות עליי הזכירה לי את מ' וחוויה מצחיקה שחלקנו. לפני שהתיישבתי לכתוב המחשבה הראשונית הייתה לכתוב על החלק המיני שהגיע מתי שהוא בהכרות שלנו ולשתף בכמה חוויות אבל ככול שהכתיבה התקדמה זה הפך להרבה פחות חשוב.

אז כן, כמה שנים אחרי אותו הערב קניתי דירה לא רחוק ממנה והייתה לנו מערכת יחסים קצרה אבל גם זה הרבה פחות חשוב.

מה שיותר חשוב זה שעשור אחרי אני מגיע לאזור שלה כמעט כול סופ"ש ואנחנו משתדלים להיפגש. מה שיותר חשוב זה שהיא הבינה שלהיות submissive לא אומר שאין לה צרכים ואם היא מזהה, מריחה, התנהגות שהיא abusive היא צריכה ללכת, כמה שיותר מהר, שגם אם היא חוזרת לשם ברגע של חולשה הידיעה שלא טוב לה להישאר שם קיימת אצלה.

מה שיותר חושב זה שלפני חודש היא הזמינה אותי אל טקס הסיום שלה באוניברסיטה. תואר שני, משהו שהיא לא האמינה שהיא יכולה לעשות לפני עשר שנים. ואני, אני באותו היום זכיתי שוב לקבל אותה לאותו חיבוק דובי.

מה שהכי חשוב זה שבאמצע של אותו החיבוק ידעתי שהיא סוף סוף מבינה שהיא שווה.

זמן שחולף מלמד פרספקטיבה, שם דברים בפרופורציה נכונה, משבח חוויות כמו שחבית טובה משבחת וויסקי (Laphroaig Cairdeas חביב עלי לאחרונה). כשאני כותב אשתדל לכתוב ממקום שיש בו פרספקטיבה, מקום שבו החויה מזוקקת ואין צורך בהרבה מילים על מנת לשמר את החוויה. זה לא המקרה יום, זה קרה ממש עכשיו.

את ש' הכרתי לפני שש שנים, כשהיא הייתה בת 20, בחנות של אפל ליד הפארק. הייתי לפני נסיעה ארצה והחברה רצו אייפונים ואייפדים. התמזל מזלי והיא זו שעזרה לי. ש' היא אחד מהדברים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, לא אחת מהנשים הכי יפות, אחד מהדברים הכי יפים. ארוכה וצרה כמו גבעול עדין, עם הורים מגרמניה וסין, היא מסוג השילובים הנדירים הללו שפשוט עובדים ומה שהופך אותה לעוד יותר יפה זה שהיא לחלוטין לא מודעת להילה שלה, היא יודעת שהיא יפה, שמעה את זה כול חייה, אבל היא לא מודעת לעד כמה. פלירטטנו, מהשנייה הראשונה, היא הרבה יותר ממני, אבל לא נתתי לזה להתפתח ליותר מזה. חייכתי והודיתי לה כשהיא הושיטה לי את הקבלה ויצאתי.

נפגשנו שוב, במקרה, שישה חודשים אחרי זה. יצאתי מפגישת צהריים במסעדה באזור ופתאום היא מולי. זכרתי אותה וחייכתי. גם היא זכרה ולהפתעתי הרבה זכיתי בחיבוק גדול. החיבוק איתה היה שונה, היא עדיין הייתה אותו גבעול צר ועדין ויפייפה, היא כיף לאחוז אותה כי היא הייתה רכה למגע וכולה הרגישה נשיות אבל זה לא היה זה, זאת הייתה הרעידה הקטנה שהרגשתי ומייד אחריה התמסרות לחיבוק, כאילו שחררה את הגוף שלה ונתנה לי להחזיק אותו. כששחררתי את החיבוק אחזתי בידה ולקחתי אותה איתי לבית קפה קרוב ובלי לשים לב חלפו להם שעתיים של שיחה, צחוק, והרבה עיניים שמסרבות לשחרר.

לאורך השנים היו לש' בני זוג והיו לה תקופות שבהן היא הייתה רווקה. ידעתי שאם אני לא שומע ממנה כמה חודשים אז היא בזוגיות וידעתי שהיא תתקשר. כשתפקיד חייב אותי להיות הרבה מחוץ לעיר היא ביקשה שאבטיח תמיד לעדכן כשאני בעיר ועניתי שאעשה את זה אבל שתדע שאם היא לא עונה מתי שהוא אעניש אותה ולמרות שהיינו בשיחת טלפון ראיתי את החיוך הנבוך ואת ההסמקה.

רקדנו את הריקוד הזה כמה שנים טובות. היה את הערב הזה שהכנתי לה ארוחת ערב טבעונית מהמטבח הישראלי והלחץ של מה שהיא רוצה שיקרה, בשילוב עם הירוק המשובח שהיא הביאה, גרם לה להילחץ ולרצות לברוח והיה את הערב שבו יצא לי לראות אותה עם בן הזוג שלה, ש"נלחץ" מהחיבוק החם שקיבלתי, ובא "לדבר" איתי אחרי זה. אני זוכר את המבוכה בקולה כשהיא התקשרה למחרת להתנצל ואני זוכר שהיא ידעה, בלי לומר, שהוא לא בשבילה.

ואז היה את היום הזה שבו היא סימסה וכשעניתי שאני בעיר בשבועיים הקרובים ושאם היא רוצה להיפגש זה דייט אמיתי ולא עוד מריקוד הטנגו ידעתי, עוד לפני שהגיבה, שהיא מוכנה. אותם שבועיים היו מדהימים. לאורך השנים הצטבר בה כל כך הרבה רעב שהיא טרפה כול חויה והתפרצה ללא הזהרה כמו הר געש.

חלפו שנתיים שבמהלכן נפגשנו לא מעט, לפעמים הזדיינו, לעתים סשן וסקס ולעיתים קפה או ארוחת ערב. היא בחנה זוגיות פוליאמורית אחת ורווקות. לפני שבועיים שמעתי ממנה שוב, הודעת טקסט עם לינק לאינסטגרם שלה שם היא שיתפה שהיא חולה. סרטן.

היא הייתה בכמה סדרות של כימוטרפיה ולא הצלחנו להיפגש עד הבוקר. לשם שינוי באתי אליה וכשהיא פתחה את הדלת היו לי דמעות בעיניים. התחבקנו ארוכות והיא שאלה אותי מה אני מרגיש? עניתי שאני מופתע והמום וזה מה שהיא חושבת אבל לא בדיוק מה שהיא חושבת. לראות אותה ללא שיער תפש אותי לא מוכן אבל אני המום מעד כמה שהיא יפה כך ולשנינו היו דמעות בעיניים. התחבקנו ארוכות והרגשתי את אותה התמסרות בחיבוק שהרגשתי באותה הפעם שפגשתי אותה ברחוב. הרמתי אותה ולקחתי אותה למיטה וברכות ובאיטיות המשכנו שם כי גם כשהיא חולה היא אחד מהדברים הכי יפים שראיתי בחיים שלי והיא, היא הייתה צריכה להרגיש שהיא עדיין מושכת.

הרופאים אופטימיים, היא תהיה בסדר.

ורה ברנדס מהעיר קלן שבגרמניה הייתה בת 17 בחורף של 1975 ולמרות גילה הצעיר היא הצליחה לארגן קונצרט של פסנתרן הג'ז האהוב עליה. היא הפכה למארגנת של הופעה שבה קית' ג'ארט יעלה על הבמה ובמשך שעה יאפשר למוחו להוביל את ידיו ואצבעותיו להפיק את הצלילים שהפכו כה מזוהים איתו.

שום דבר לא עבד כשורה בהכנות לקראת ההופעה. ורה הזמינה פסנתר מתאים אבל הפסנתר שהגיע היה מדגם אחר, קטן, הפדלים לא עבדו כשורה שני קצוות הצליל היו חלשים, מה שהותיר רק את המרכז תקין. קית' עצמו הגיע רק באחר הצהריים של יום ההופעה, אחרי נסיעה ארוכה מציריך, עייף ומותש. כאבי גב לא איפשרו לו לישון במשך כמה ימים.

קית' רצה לבטל, הכול פעל נגד הקונצרט הזה, אבל ורה לא ויתרה, היא שיכנעה והקונצרט יצא אל הפועל.

התוצר הוא פיסה של יופי שאי אפשר לתאר, סולו הפסנתר הכי נמכר בהיסטוריה ורגע שהלוואי הייתי חווה ברגע שבו הוא התרחש.

מה שנותר, וזה הרבה, זה להאזין לפיסת היופי הזאת.

אני אוהב את ניו יורק, מאוד אוהב. מערכת היחסים בינינו התפתחה עם השנים לשני כיוונים שונים, לכאורה סותרים. היא הפכה להיות אנושית ואינטימית. ניו יורק הפכה לנ' כי מה שיפה בניו יורק זה שלא משנה מי אתה היא תמיד מכילה וצריך רק להסתכל על מנת לראות עד כמה היא בנויה ונבנתה על תשוקות גדולות ואני איש של תשוקות גדולות. אני שומר על ערנות עם נ', נזהר איתה, כי אם לרגע לא תשים לב היא תאכל את כול תשומת לבך ואם תפסיק לשים לב היא תבלע אותך. 

תשוקה גדולה היא אוכל, לאו דווקא לאכול הרבה אלא יותר לחוות כמה שיותר דרך אוכל. אם חווים אוכל ממקום של תשוקה לומדים כמה גאונות יש בפשטות, לומדים שאין דבר שאי אפשר לעשות, לומדים שטעים זה לא רק מה שאני רגיל מהבית של אמא (וזה נכון לכול דבר שהבאנו אתנו מהבית), ולומדים אנשים, לומדים לזהות אנשים. אם הכרתי מישהי ויש בה תאווה לאוכל תהיה בה תאווה לחיים.

לא' יש תאווה לאוכל, הכרנו כשפרטנרית מהעבר הזמינה אותי לארוחת שף פרטית שא' בישלה ומיד א' ואני זיהינו את התאווה. מאז, וכבר לא מעט שנים, בכול פעם שיוצא לנו להיות באותה העיר באותה נקודה בזמן, אנחנו חולקים תאוות ויצרים. השיא מבחינתי תמיד יהיה כשיוצא לי לחבר בין נ' לא' ובדירה שלה בעיר, בקומה מספיק גבוהה על מנת להנות מהנוף, אנחנו חולקים מיני מטעמים, הרבה מנות קטנות.

וכששבענו, ואני אומר, בחיוך, שהגיע זמן הקינוח, היא נעמדת, מסיטה את הווילונות, מתפשטת, מניחה את ידיה על הזכוכית, ממקדת את מבטה על הנוף שמולה, מבליטה את ישבנה ומחכה.

אני אוהב לחבר בין א' לנ'.

ואז היא אמרה לי שהיא לא אוהבת להפסיד ויכוח בלי לדעת איזו דלת גדולה היא פתחה עבורי.

למה את צריכה לנצח כול ויכוח?

כי אני לא אוהבת להפסיד.

וכשאת מנצחת בוויכוח את מנצחת?

ברור!

ואם נתווכח עכשיו, בחינניות, תרצי לנצח?

ברור!

אם נתווכח עכשיו ותנצחי, את בטריטוריה מוכרת, אבל מה יקרה אם לא תנצחי?

אתה תנצח.

ובדינמיקה שלנו מה קורה לך כשאני "מנצח"?

מאנייק, עכשיו אני חרמנית.

הכול בראש, תמיד.