את מ' הכרתי באחד מקניוני הענק שפלורידה מציעה. היא עבדה בקיוסק של חברת סלולאר ששכן צמוד לעגלה של ישראלים שמכרו קוסמטיקה.
כמובן שהם ניסו לעצור אותי.
כמובן שחייכתי חזרה ועניתי בעברית "לא תודה".
כמובן שזה הוליך לשיחה קצרה איתם כי הרי זה מה שישראלים עושים כשהם בגולה. ומ', היא היא פשוט הסתכלה עלינו, מאוד מרוכזת בי לאורך השיחה. כשחייכתי לעברה המבט שלה ברח במבוכה הצידה אבל חזר, סמוק, כמו ילדה שנתפסה עושה משהו אסור. מסוג הילדות שאני אוהב. היה משהו איטי, שונה, בתגובה שלה וזה משך את תשומת ליבי.
לא הארכתי בשיחה עם הישראלים, איחלתי להם הצלחה ועזבתי, עוצר מיידית מולה.
"היי, את נראית עייפה או לא מרגישה טוב. הכול כשורה?"
"היי, לא אני בסדר, אני פשוט נהנית לשמוע את השפה שלכם".
"בטוחה? אני לא מכיר אותך אבל משהו מרגיש קצת off. אני לא לקוח אז את לא צריכה לדאוג איזה רושם זה יעשה"
"אני קצת איטית הבוקר, יצאתי אתמול ושתיתי קצת יותר מידי, hangover". אמרה עם חיוך נבוך.
"מרשה לי עצה קטנה?"
"בוודאי"
"בפעם הבאה תבקשי שהמשקה שלך יהיה top shelf כי ככול שהאלכוהול איכותי יותר תופעות הלוואי בבוקר שאחרי קלות יותר" אמרתי עם חיוך גדול.
"זה בעייתי" היא השיבה, "בחורים בגילי לא ממש מבינים כי מה שמעניין אותם זה לדפוק את הראש (hammered באנגלית ממצה את זה מעולה) והם בדרך כלל תפרנים"
"גם לזה יש פתרון" אמרתי, "קבעי דייט עם גבר קצת יותר מבוגר" :)
"מישהו כמוך?"
"אמרתי קצת יותר מבוגר, לא הרבה יותר מבוגר" :)
היא לא הגיבה, רק חייכה.
"אם תרגישי טוב יותר ויבוא לך לשתות ערב שני ברציפות תתקשרי" אמרתי והושטתי את כרטיס הביקור שלי.
היא כמובן לא התקשרה, אמריקאים לא מתקשרים, הם שולחים סמס. תתקשר אליהם הם לא יענו, תשאיר הודעה קולית הם לא יחזרו אליך, שלח סמס תקבל תגובה תוך דקה.
היא שלחה סמס, "אני מסיימת לעבוד ב 9:30, אשמח לפגוש אותך"
"בואי נקבע ליד הקניון, תבחרי מקום ותעדכני אותי"
היא בחרה בר, מסוג הברים האמריקאיים שבסופ"ש תנגן בהם להקה, שנראים כמעט אותו הדבר עם תפריט שיכיל את אותם הפריטים. הקוקטייל שהיא בחרה היה long Island iced tea, ביקשתי מהברמן להכין אחד bottom shelf כמו שהיא הייתה רגילה ועוד אחד top shelf. טעמנו את שניהם ולא היה קשה לראות את ההבעה על פניה כשהכרה על כמה הבדל יש בין השניים חלחלה. לאורך הערב ביקשתי מהברמן להכין עוד כמה כאלו, כשאני בוחר עבורו באיזו וודקה, ג'ין ורום להשתמש.אבל האלכוהול לא היה הדבר המרכזי באותו הערב, זאת הייתה השיחה.
היה משהו עצוב במ', עצב קיומי שאני רואה בכל כך הרבה יותר מידי פעמים כשאני פוגש אמריקאים. ככול שהיא סיפרה יותר, והיא לא עצרה את עצמה מלספר את הכול, הערב הפך לסוג של שילוב שבין טיזינג מיני לטיזינג שבסך הכול ביקש חיבוק. היה במ' חוסר ביטחון קיומי בשווי שלה. היא תוצר של משפחה אמריקאית שבישראל הרבה פחות מכירים אבל היא מאוד נפוצה בארצות הברית, היא נולדה כשהוריה היו בתחילת שנות העשרים שלה, ההורים התגרשו. אבא עבר לגור בצפון ארצות הברית, התחתן שוב ונולדו לו שלושה ילדים, התקשורת ביניהם הייתה בעיקרה גלויות ליום ההולדת ובכריסטמס. אמא התחתנה שוב ונולדה לה עוד שני בנים לפני שהתגרשה שוב על מנת להתחתן שוב ולהתגרש שוב.
היא גדלה בבית נוצרי אדוק, כזה שלימד אותה שסקס זה דבר אסור, שגברים רוצים רק דבר אחד (גילוי נאות 1, אנחנו מאוד רוצים את זה, אבל לא רק את זה ולא תמיד. גילוי נאות 2, אני מרחם על נשים שלא רוצות את זה באותה מידה). היא גדלה בבית שלא נתן לה תמיכה כי זה לא כזה נפוץ בארצות הברית. הילד מגיע לגיל 18 והוא משוחרר, לא משוחרר כמו בארץ שבה התמיכה לעולם לא תעלם, משוחרר ברמה שהתמיכה נעלמת.
והיא, עולל בת 18 שלעולם לא הרגישה שהיא טובה מספיק, שהיא שווה מספיק, מצאה את עצמה לבד. החבר הראשון היה מהסוג שמתעלל נפשית, זה שבא אחריו הוסיף גם קצת התעללות פיזית. היא ברחה והתנסתה בקצת זנות בקצת פורנו חובבני. מזלה הגדול היה שהיא לא פיתחה התמכרות, לא לסמים ולא לאלכוהול וזה אפשר לה לצאת מזה.
לא רציתי שיהיה משהו מיני איתה, הרגיש לי לא כוחות. כשהגענו אל רכבה חיבקתי אותה ארוכות, חיבוק דובי שמפוקק מפרקים, והיא, היא יזמה נשיקה. אמרתי לא, לא היום, לא ככה וחיבקתי שוב, חזק.
"אני מבטיח שבכול פעם שאני באזור שלך אנחנו נפגשים" אמרתי לה. "אין משהו שאת חייבת לי והדבר היחידי שאני מצפה לו זה ערב נחמד. אם תצליחי לעמוד בזה יש לך חבר".
התחלתי לכתוב את הפוסט הזה כי תגובה שלי לאחד מהפוסטים של אחת מהכותבות החביבות עליי הזכירה לי את מ' וחוויה מצחיקה שחלקנו. לפני שהתיישבתי לכתוב המחשבה הראשונית הייתה לכתוב על החלק המיני שהגיע מתי שהוא בהכרות שלנו ולשתף בכמה חוויות אבל ככול שהכתיבה התקדמה זה הפך להרבה פחות חשוב.
אז כן, כמה שנים אחרי אותו הערב קניתי דירה לא רחוק ממנה והייתה לנו מערכת יחסים קצרה אבל גם זה הרבה פחות חשוב.
מה שיותר חשוב זה שעשור אחרי אני מגיע לאזור שלה כמעט כול סופ"ש ואנחנו משתדלים להיפגש. מה שיותר חשוב זה שהיא הבינה שלהיות submissive לא אומר שאין לה צרכים ואם היא מזהה, מריחה, התנהגות שהיא abusive היא צריכה ללכת, כמה שיותר מהר, שגם אם היא חוזרת לשם ברגע של חולשה הידיעה שלא טוב לה להישאר שם קיימת אצלה.
מה שיותר חושב זה שלפני חודש היא הזמינה אותי אל טקס הסיום שלה באוניברסיטה. תואר שני, משהו שהיא לא האמינה שהיא יכולה לעשות לפני עשר שנים. ואני, אני באותו היום זכיתי שוב לקבל אותה לאותו חיבוק דובי.
מה שהכי חשוב זה שבאמצע של אותו החיבוק ידעתי שהיא סוף סוף מבינה שהיא שווה.
