אני נשאל לעיתים מדוע אני לא כותב יותר. עבורי התשובה פשוטה, אני כותב על מנת לזכור. החיים שלי הם שילוב של עבודה שאני אוהב, שמחזיקה אותי מאוד עסוק והשאר, השאר זה חיים. אל תוך המארג הצפוף הזה, לעיתים, ישתלב אירוע, תשתלב הרפתקאה, יקרה משהו עם מישהי, קיימת או חדשה, שלא ארצה לשכוח. אותה, את האירוע, את ההרפתקאה, את זה אני כותב.
אני חי בעולם חברות ההזנק כול חיי הבוגרים, חברות שלי, חברות שאני מייעץ להן או לעיתים חבר שצריך קצת עזרה. פיתוח של אחת מהחברות שאני מייעץ להן הובילה אותי, קצת לפני תחילת עידן הקורונה ששינה את הכול, לביקור במטה של אחת מהענקיות.
המלון שהוזמן עבורי תאם לחלוטין את הגיוס הגדול שהחברה השלימה בדיוק לפני הביקור. כאחד שחי בארצות הברית ההנאה מיוקרה אירופאית זאת חוויה שתמיד חסרה לי. בארצות הברית יוקרה אמיתית היא דבר נדיר, לא בגלל שהיא לא קיימת. בין שלל הנצנצים והזהב ניתן למצוא יוקרה, אבל המאמץ שמאחורי היוקרה תמיד צץ. ביוקרה אירופאית אתה לא עד למאמץ, הוא מוחבא עמוק היטב והחוויה היחידה היא שלמות יוקרתית.
כשאני בנסיעה כזאת כיועץ, אני לא אוהב להיות תלוי בלוח הזמנים של נציגי החברה. אבקש לדעת את סדר הפגישות והאירועים הנדרשים ממני ואבחר בעצמי מה לעשות בשאר הזמן. אם לוח הזמנים מאפשר, אתאם הגעה לכמה ימים לפני או אשאר כמה ימים אחרי על מנת להנות מהאזור, לגלות מה מעניין אותי לחוות ואממש. כך פגשתי את ג׳. באותה נסיעה, אל אותה העיר, חיפשתי המלצות וחבר של חבר שהכיר מישהי שגרה באותה העיר חיבר בינינו. כנראה שהחבר החמיא לי, כי כששלחתי מייל היא ענתה שהיא תפנה עבורי יומיים ונוכל לטייל. לטייל עם מקומי זה עולם אחר, אני זוכה לראות מקום שאינני מכיר לא דרך המלצות של תיירים כמוני אלא דרך מה מקומי רוצה שאראה. אני תמיד מבקש לחבר בין גאווה מקומית לחיים במקום. במקרה של הנסיעה הזאת זה היה סל פיקניק, עם גבינה משובחת, יין טוב, הכול על שפת אגם כשמולנו, בתוך האגם, מזלג ענק נעוץ במים.
הקליק ביני לבין ג׳ היה מיידי, מנקודת המבט שלי איך אפשר שלא. תמירה וצנומה, שחומה וצרה, עיניים שהתגלגלו להם בכול פעם שהיא צחקה, והיא צחקה ללא הפסקה. תוך כדי נשנוש של אותה הגבינה, מול אותו המזלג הענק, מבטים הצטלבו, וזה היה ברור, כל כך ברור, שהכול ניתן לי ללקיחה. היה לי קל לא למהר, נותרה פגישה אחת נוספת ולאחריה ארוחת ערב עם המארחים. ג׳ תחכה קצת אבל לפני שנפרדנו אמרתי לה שאם היא תעז, נקישה על דלתי למחרת בבוקר תהיה המפתח שלה. ואז היא חייכה, אותו חיוך נבוך שתמיד מזכיר לי מישהו, או מישהי, שנתפסים במעשה אסור, ומייד אחר כך החיוך משנה צורה כי אין צורך להסתיר, משכתי את השמיכה ואי אפשר להתחבא, אין יותר צורך.
למחרת בבוקר, בחדר, באותם הרגעים של אחרי אימון טוב ולפני המקלחת שתשטוף את הכול, היא נקשה בדלת. פתחתי את הדלת והיא עמדה לה שם, קצת חסרת מנוחה, קצת מתרגשת, קצת מתוחה ובבירור רוצה שיתחיל. הזמנתי אותה פנימה ואמרתי לה שני דברים
אני חייב מקלחת.
את לבושה מידי.
שיחה עם מישהי מכאן הזכירה לי את אותו הביקור ושני זכרונות צפו. ג׳ ללא ספק ראויה להיזכר, אלו היו יומיים קסומים. הזיכרון השני שעדיין לא עוזב אותי הוא למה לעזאזל שמו שם מזלג…….