זמן שחולף מלמד פרספקטיבה, שם דברים בפרופורציה נכונה, משבח חוויות כמו שחבית טובה משבחת וויסקי (Laphroaig Cairdeas חביב עלי לאחרונה). כשאני כותב אשתדל לכתוב ממקום שיש בו פרספקטיבה, מקום שבו החויה מזוקקת ואין צורך בהרבה מילים על מנת לשמר את החוויה. זה לא המקרה יום, זה קרה ממש עכשיו.
את ש' הכרתי לפני שש שנים, כשהיא הייתה בת 20, בחנות של אפל ליד הפארק. הייתי לפני נסיעה ארצה והחברה רצו אייפונים ואייפדים. התמזל מזלי והיא זו שעזרה לי. ש' היא אחד מהדברים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, לא אחת מהנשים הכי יפות, אחד מהדברים הכי יפים. ארוכה וצרה כמו גבעול עדין, עם הורים מגרמניה וסין, היא מסוג השילובים הנדירים הללו שפשוט עובדים ומה שהופך אותה לעוד יותר יפה זה שהיא לחלוטין לא מודעת להילה שלה, היא יודעת שהיא יפה, שמעה את זה כול חייה, אבל היא לא מודעת לעד כמה. פלירטטנו, מהשנייה הראשונה, היא הרבה יותר ממני, אבל לא נתתי לזה להתפתח ליותר מזה. חייכתי והודיתי לה כשהיא הושיטה לי את הקבלה ויצאתי.
נפגשנו שוב, במקרה, שישה חודשים אחרי זה. יצאתי מפגישת צהריים במסעדה באזור ופתאום היא מולי. זכרתי אותה וחייכתי. גם היא זכרה ולהפתעתי הרבה זכיתי בחיבוק גדול. החיבוק איתה היה שונה, היא עדיין הייתה אותו גבעול צר ועדין ויפייפה, היא כיף לאחוז אותה כי היא הייתה רכה למגע וכולה הרגישה נשיות אבל זה לא היה זה, זאת הייתה הרעידה הקטנה שהרגשתי ומייד אחריה התמסרות לחיבוק, כאילו שחררה את הגוף שלה ונתנה לי להחזיק אותו. כששחררתי את החיבוק אחזתי בידה ולקחתי אותה איתי לבית קפה קרוב ובלי לשים לב חלפו להם שעתיים של שיחה, צחוק, והרבה עיניים שמסרבות לשחרר.
לאורך השנים היו לש' בני זוג והיו לה תקופות שבהן היא הייתה רווקה. ידעתי שאם אני לא שומע ממנה כמה חודשים אז היא בזוגיות וידעתי שהיא תתקשר. כשתפקיד חייב אותי להיות הרבה מחוץ לעיר היא ביקשה שאבטיח תמיד לעדכן כשאני בעיר ועניתי שאעשה את זה אבל שתדע שאם היא לא עונה מתי שהוא אעניש אותה ולמרות שהיינו בשיחת טלפון ראיתי את החיוך הנבוך ואת ההסמקה.
רקדנו את הריקוד הזה כמה שנים טובות. היה את הערב הזה שהכנתי לה ארוחת ערב טבעונית מהמטבח הישראלי והלחץ של מה שהיא רוצה שיקרה, בשילוב עם הירוק המשובח שהיא הביאה, גרם לה להילחץ ולרצות לברוח והיה את הערב שבו יצא לי לראות אותה עם בן הזוג שלה, ש"נלחץ" מהחיבוק החם שקיבלתי, ובא "לדבר" איתי אחרי זה. אני זוכר את המבוכה בקולה כשהיא התקשרה למחרת להתנצל ואני זוכר שהיא ידעה, בלי לומר, שהוא לא בשבילה.
ואז היה את היום הזה שבו היא סימסה וכשעניתי שאני בעיר בשבועיים הקרובים ושאם היא רוצה להיפגש זה דייט אמיתי ולא עוד מריקוד הטנגו ידעתי, עוד לפני שהגיבה, שהיא מוכנה. אותם שבועיים היו מדהימים. לאורך השנים הצטבר בה כל כך הרבה רעב שהיא טרפה כול חויה והתפרצה ללא הזהרה כמו הר געש.
חלפו שנתיים שבמהלכן נפגשנו לא מעט, לפעמים הזדיינו, לעתים סשן וסקס ולעיתים קפה או ארוחת ערב. היא בחנה זוגיות פוליאמורית אחת ורווקות. לפני שבועיים שמעתי ממנה שוב, הודעת טקסט עם לינק לאינסטגרם שלה שם היא שיתפה שהיא חולה. סרטן.
היא הייתה בכמה סדרות של כימוטרפיה ולא הצלחנו להיפגש עד הבוקר. לשם שינוי באתי אליה וכשהיא פתחה את הדלת היו לי דמעות בעיניים. התחבקנו ארוכות והיא שאלה אותי מה אני מרגיש? עניתי שאני מופתע והמום וזה מה שהיא חושבת אבל לא בדיוק מה שהיא חושבת. לראות אותה ללא שיער תפש אותי לא מוכן אבל אני המום מעד כמה שהיא יפה כך ולשנינו היו דמעות בעיניים. התחבקנו ארוכות והרגשתי את אותה התמסרות בחיבוק שהרגשתי באותה הפעם שפגשתי אותה ברחוב. הרמתי אותה ולקחתי אותה למיטה וברכות ובאיטיות המשכנו שם כי גם כשהיא חולה היא אחד מהדברים הכי יפים שראיתי בחיים שלי והיא, היא הייתה צריכה להרגיש שהיא עדיין מושכת.
הרופאים אופטימיים, היא תהיה בסדר.
