אני אוהב את ניו יורק, מאוד אוהב. מערכת היחסים בינינו התפתחה עם השנים לשני כיוונים שונים, לכאורה סותרים. היא הפכה להיות אנושית ואינטימית. ניו יורק הפכה לנ' כי מה שיפה בניו יורק זה שלא משנה מי אתה היא תמיד מכילה וצריך רק להסתכל על מנת לראות עד כמה היא בנויה ונבנתה על תשוקות גדולות ואני איש של תשוקות גדולות. אני שומר על ערנות עם נ', נזהר איתה, כי אם לרגע לא תשים לב היא תאכל את כול תשומת לבך ואם תפסיק לשים לב היא תבלע אותך.
תשוקה גדולה היא אוכל, לאו דווקא לאכול הרבה אלא יותר לחוות כמה שיותר דרך אוכל. אם חווים אוכל ממקום של תשוקה לומדים כמה גאונות יש בפשטות, לומדים שאין דבר שאי אפשר לעשות, לומדים שטעים זה לא רק מה שאני רגיל מהבית של אמא (וזה נכון לכול דבר שהבאנו אתנו מהבית), ולומדים אנשים, לומדים לזהות אנשים. אם הכרתי מישהי ויש בה תאווה לאוכל תהיה בה תאווה לחיים.
לא' יש תאווה לאוכל, הכרנו כשפרטנרית מהעבר הזמינה אותי לארוחת שף פרטית שא' בישלה ומיד א' ואני זיהינו את התאווה. מאז, וכבר לא מעט שנים, בכול פעם שיוצא לנו להיות באותה העיר באותה נקודה בזמן, אנחנו חולקים תאוות ויצרים. השיא מבחינתי תמיד יהיה כשיוצא לי לחבר בין נ' לא' ובדירה שלה בעיר, בקומה מספיק גבוהה על מנת להנות מהנוף, אנחנו חולקים מיני מטעמים, הרבה מנות קטנות.
וכששבענו, ואני אומר, בחיוך, שהגיע זמן הקינוח, היא נעמדת, מסיטה את הווילונות, מתפשטת, מניחה את ידיה על הזכוכית, ממקדת את מבטה על הנוף שמולה, מבליטה את ישבנה ומחכה.
אני אוהב לחבר בין א' לנ'.