הפוסט היה כבר כתוב ואמור היה להתפרסם כבר אתמול אבל מתוך החשש שהוא עלול היה להפריע לך להבחן נדחה הפרסום שלו להיום
שלושה תמונות מיום שבת שלא יוצאות לי מהראש.
תמונה ראשונה (או אולי בעצם מבזק חדשות).
התחלתי דיאטה,
זאת דיאטה שפעם כבר עשיתי עם תוצאות טובות,
זאת דיאטה שעובדת לי טוב גם על הצד הפנימי באותה המידה כמו על הצד החיצוני,
זאת דיאטה מאוד טובענית אז לקחתי ממנה רק את התוכנית הבסיסית,
ולכן אני לא ...
אני לא מגיע למפגשים,
אני לא מתקשר לחברים,
אבל אני כן ...
אני כן שומר על תוכנית הדיאטה שלי,
אני כן שוקל ומודד את הארוחות שלי,
אני כן נמנע מלאכול מה שאסור לי,
אני כן נמנע מלשתות מה שאסור לי,
אני כן מדבר עם עצמי כל בוקר ומזכיר לעצמי את המטרות שלי.
* באומרי "אני" בכל המשפטים האחרונים אני מתכוון יותר לעזר שכנגדי ששומרת עלי יותר מאשר עלי.
(יום שלישי ברציפות היום אחרי "נפילה" קלה ולא משמעותית של כוס וויסקי קטנה ועוד איזה כוס וחצי של בירה בשישי בערב)
תמונה שניה.
מקווה שאת זוכרת,
שבת בבוקר,
היית "קצת" שתויה,
יצאנו מהמועדון,
הגענו לאוטו,
ואז שם, מול המועדון, באמצע הרחוב ...
תמונה שלישית.
אחר הצהריים, אני נוסע לבקר את ההורים שלי,
כבר בדרך אני מקבל התראת מודיעין שהשבט הירושלמי בא לביקור,
איך שאני נכנס הביתה השאלה הראשונה של הדודה היתה, איפה הייתי ביום ההולדת של בן הדוד שלי, התחמקתי עם תרוץ, השאלה השניה היתה איפה הייתי ביום ההולדת של קרוב אחר (קרבה רחוקה בשביל לתארה כאן) והתירוץ הפשוט שאספתי את אמא שלי משדה התעופה משום מה לא היה מספיק הגיוני בשבילה.
(עוד משהו לא שם לב שכל זה היה לפני שהיא אפילו אמרה שלום?)
הקש ששבר את גב הגמל היה בשיחה אחרת בנושא הגעה לחתונות המתממשות ובאות במשפחה שלי אני טענתי שיש איזה גבול של סביב ה 5 - 6 שנים שאם אני לא רואה בן אדם, קרוב משפחה או לא אז יש התרת נדרים וגם אם הוא מתחתן אז אני לא כל כך מחוייב אליו, היא כמובן טענה שמשפחה זאת משפחה.
אז נשברתי,
כצפוי כשאני נשבר אני מפסיק להיות מנומס,
ולמרות שהבטחתי לעצמי ולכולם לא לפתוח ליד אבא שלי פצעים ישנים שאלתי את דודה שלי, אחות שלו, בנוכחותו, איפה את היית כלבה קטנה כשאני שכבתי שבועיים בבית חולים חצי מהתקופה עם אי וודאות לעתיד העין, איפה היתה הסולידאריות המשפחתית שלך אז?
אבא,
מצטער,
לא היית צריך לשמוע את זה ממני,
אני יודע כמה צעקת עליה כשאני כשבתי בבית החולים,
אני יודע שניתקת לה את הטלפון בפנים באיום שעד שהיא לא מגיע לבית החולים היא יותר לא אחותך,
אני יודע כמה כאב לך, כמה מאוכזב ופגוע היית שהאגו הדפוק שלה יחד עם האופי המחורבן שלה מצאו לנכון רק לשלוח את בעלה,
אני אפילו יודע שבכית.
דודה,
....
אצלי ביומן הקטן את מחוקה,
היחס האחרון שאת תקבלי ממני יהיה הנקמה,
על הדמעות של אבא שלי, אח שלך, את עוד תשלמי.
שתי תמונות אחרונות שנכנסו לפוסט הבוקר.
תמונת עבר
ילדה קטנה שלי,
כבר קראת את כל מה שהיה לי להגיד בהקשר לארועי אתמול בלילה אתמול במכתב שלא היית אמורה לקרוא.
כבר אמרת לי היום בבוקר שמחקת מהזיכרון את כל מה שקרה.
רק רציתי להגיד לך, במקום ביחיד שאין לך כל יכולת להגיב,
עד כמה ...
את חכמה, את מבינה, את ישרה, את בוטחת, את סולחת,
יש לך חיוך כובש, עיניים מהפנטות, גוף מחוטב בידי אמן,
את נותנת לי את כולך,
את שומרת עלי מפני עצמי,
את מלמדת אותי אותך,
את מלמדת אותי אתי,
את שלי.
תמונת עתיד.
והתמונה האחרונה שיש לי בראש,
תבדקי את התיק שחזרת איתו,
הגבתי אליו אתמול חולצה שלי,
כבר מהבוקר אני מדמיין את התמונה שלך ישנה איתה היום בלילה.
D.
לפני 17 שנים. 6 באוגוסט 2007 בשעה 9:27