את כבר בטח ישנה עכשיו אבל אני לא יכול,
הראש שלי חולם עליך,
העיניים שלי עוד מדמיינות את דמותך,
הלשון שלי עוד טועמת את לשונך,
האצבעות שלי עוד מרגישות את גופך,
הלב שלי עוד מרגיש את דופק ליבך
אני שוכב עם ה Laptop במיטה (כמו שאת עושה) ומשחזר,
ברקע המחשב שר לי את כל השירים שאת שונאת אבל אני מקשיב להם,
מקשיב ג'ו קוקר ששר כמה את יפה,
מקשיב למאור כהן ששר כמה את יפה,
מקשיב לשלום חנוך ששר כמה את מתאימה לי,
מקשיב לארטה פרנקלין שרה איך שום הר או אוקיאנוס לא יכול להפריד בייננו.
מקשיב ומשחזר ...
משחזר איך רק לפני שעתיים שכבת כאן ערומה, מחייכת, מאושרת.
משחזר איך רק לפני שעתיים יצאת את פתח בייתי שולחת לי נשיקה מחדר המדרגות.
משחזר איך רק לפני שעתיים הצצתי מהחלון בעודך נכנסת לאוטו ונוסעת.
(האם ראית אותי מתבונן? האם הרגשת אותי מתבונן בך?)
היום התחלנו לחגוג לך את יום ההולדת.
זה רק יום ההולדת הראשון שלנו יחד ובמקום לאחל לך דברים אני רק מאחל לי,
שנבלה את יתרת 97 ימי ההולדת שלך יחד,
בייבי,
לפני כמה זמן אמרת לי שהגיע הזמן שאני אחזור לכתוב בבלוג כי כואב לך לראות את העצב שבאחד הפוסטים הקודמים.
בבקשה שימי לעצמך קיצור דרך ישיר לפוסט הזה כי מצברי האושר והתקווה שלי מלאים היום כפי שלא היו מלאים מעולם.
בייבי,
אני אוהב אותך כפי שלא אהבתי מעולם,
אני אוהב אותך בצבעים, צורות וטעמים ולא ידעתי שקיימים בעולם,
אני אוהב אותך באינטונציות והבעות פנים שלא ידעתי שקיימים אצלי,
בייבי,
אני אוהב אותך ****.
לפני 17 שנים. 6 ביולי 2007 בשעה 1:01