באנג'י בלי חבל

בדרך לקפה, כשהעינים טרם הגיעו לשעת קבלת קהל הרשמית, אני עורכת סקי קצרצר.
חמישה מטר של החלקה בסגנון חופשי, מלאת חן כברווז עם עודף משקל וכנפיים קצרות, על תערובת מי ממטרות ופירות מעוכים. עד שהברך מצליחה לנטרל את המהירות על ידי השארת חלק ממני, במפגש מהיר עם מדרכה.
המקסים מסתכל עלי במבט אלכסוני שואל, שכולו; מה קפץ עלייך הבוקר? למה לא להסתפק במפגש היומי של המצח עם הברז או פספוס של מדרגה?


'תתחילי בקטן', הוא אומר, אחראי שלוות הנפש שלי, 'תדמייני תפוח; ריח, מרקם, צבע, טעם. כשתהיה לך תמונה מלאה שלו, תמשיכי הלאה'. אחרי עשרים דקות, כשהוא קולט את הפיקסציה לפרטים, הוא מציע, חצי מבודח, 'אז אולי משהו קטן יותר? מה דעתך על דובדבן?'


בערב, עטופה בגומי תנינים סגול, בדרך לירקן, אני שוב פוגשת את מחית הפיקוסים בסיבוב, שמשגרת אותי הפעם, ישירות לבין רגליה של זונה תל אביבית והקליינט החרדי המבוגר שלה. מבין שלושתנו, היא היחידה שלא ממש נבוכה מהמפגש.


-יש לך תותים?
-בשנה הבאה, אחי.
-אין לך אפילו אחד? משהו קרוב?
-יש פטל אם בא לך ויש ריבה מצויינת.
-לא, זה לא טוב. הוא עונה בעצב בדרך החוצה
-אני צריך תותים.
אנחנו מסתכלים זה על זו בחיוך ואומרים בו זמנית –היא שוב בהריון.