לפני 17 שנים. 8 בנובמבר 2007 בשעה 21:15
פדרו אלמודובר, אמר פעם כי פרסומות הן התמצית המזוקקת של העשייה הקולנועית.
שלושים שניות לכל היותר, שבהן צריך לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שיצליח לרגש את הצופה ולגרום לו להתחבר למסר שעל המסך.
ובין עוד איבוד כדור לפסק זמן של מכבי המקרטשת, משובצות פרסומות, ואני, תוצר מובהק של חינוך גבוה לאימג'ים בתנועה, לא מצליחה למצוא אפילו אחת להתחבר אליה.
קרנות הון סיכון, סכיני גילוח שמסנוורים נשים, שחקני כדורגל שמוכרים בנקים, אריות שמפהקים דולרים, מכוניות ש'נוסעות בדרך שלך?' ופרומו לתוכנית החדשות-לייט "היום שאחרי", מוגש על ידי בלונדינית ומתייחס לשלושה אייטמים; מחקרים שמוכיחים שכרס היא דווקא בריאה, חשוד באונס ילדה, ודרך חדשה לפרסום הלבשה תחתונה.
עולם של גברים. פתאום כל כך ברור לי למה אלמודובר, האיש שאוהב נשים, הוא הומו.
