שלושים השניות הטובות ביותר של מכבי תל אביב במשחק היו אלו בהן, מישהו הוציא את העדשה של ביינום מבין המזרונים.
מלאגה קפאה לרגע, מכבי הצליחה להעביר רצף של שלוש מסירות שגם פגשו סל בסופן
וההבדל העיקרי היה, ששחקני מכבי, נראו כאילו הם אכן מסוגלים לזוז.
כשביינום עם הכדור הם קופאים במקומם, מביטים על האיש ואין להם מושג איזו התקפה הוא רוצה או מתי ובעיקר על מי, לעזאזל, הוא הולך להעיף את הכדור.
לא פעם אחת, כשמערכת יחסי עם גבר, היתה מתחילה לחשב את קיצה לאחור,
מצאתי את עצמי נתקלת חזיתית בוורסיה של נאום "את האשה הכי גבר שאני מכיר".
אחד קבל על אי הנכונות שלי לוותר על כדורגל בשבת וחוסר נטייתי להיקשר,
הרגיש מכולם, טען שאני לא משתפת ודי שתקנית, לא ממש מחוברת לצד הרגשי שלי ובוכה רק אם ממש מצליחים לעצבן אותי. אחר הסביר לי שאני דורשת ממנו להתאמץ.
נאומים שגרמו לי כאב ראש וצורך רציני ליטול את שלט הטלוויזיה ולזפזפ אחרי תחנה שתשתיק את הקדיחה.
האחרון שחלק איתי גג תל אביבי דולף קלות, נאם באזני, שלא רק שאני מתחמקת משיחות נפש או דיבורים על העתיד. אלא, בעודו לבוש בפיגמה שני חלקים, מסכה מרככת על שערו המחומצן ומגש עמוס במאפרות מלאות וכלים בידיו, הוא טען, שאפילו חבריו מהמילואים לא מעיזים להציע חבילה שכוללת בלגן, עובש בכיור, גרביים משוחררות לחופשי ברחבי הדירה ולפעמים, רחמנא ליצלן, נטייה לשכוח לסגור את הדלת בשירותים, כשאני משתינה.
היום, אם מישהו יתחיל לחשוב אפילו על נאום שכזה, אני מוכנה להזמין לו מונית.
הפסקתי לרצות להתאים לשבלונות שהוכנו בסדנאות הזיעה של הוליווד לעניים.
נסיכות על עדשות, יש רק באגדות. ובמכבי תל אביב.
;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;
צפיתי מהמרפסות האלו, טרם גידורן, בקהל שנע כגוש אחד, מהופנט מבבואתו בכדורי המראות.
ביליתי בחללי המבנה הזה כמה מן המסיבות היותר קסומות, סליזיות, אוהבות, חושקות, צמודות ומזיעות סקס, בחיי.
עטופה בבשר חם, מוצאת את עצמי מחבקת זרים, מעבירה יד על ישבן הדוק וליטוף על לחי משולהבת.
זה היה בימים שלא ממש היה אינטרנט, על מסיבות שמעת מהחבר'ה,
והלכת לרקוד, כדי לצאת משליטה ולא כדי להכנס אליה.
אולי, כי זה היה לפני שתל אביב ידעה פיגועים, מפגעים והתקפת נדל"ן, שגרמו לפרנסיה להגות את רעיונות המתחמים.
אולי, כי זה בימים שבהם הסצינה זרמה ללא הפסקה, מבלי שדיברו עליה, מיתגו אותה והציפו אותה.
ואולי, זה כי מעולם העדפתי לחגוג בפומבי, בעיקר מיניות של אחרים.
המרתף של מועדון העינויים המפורסם בעיר, ידע הרבה ימים יפים.
אבל, אלו שאני הכי מתגעגעת אליהם, היו, של ימים ורודים.
לפני 17 שנים. 15 בנובמבר 2007 בשעה 23:12
