באנג'י בלי חבל

הדי הקמפיין לבוש השחורים שמתנהל לו כאן בעצלתיים, הזכיר לי קמפיין אחר.
קמפיין שרק לפני שבוע ישבתי עם כאלו שלקחו בו חלק ותליתי בהם מבט מעריץ.

הייתי מתנהלת לעצמי ברחובות תל אביב לובשת את פוזת הצדקנות שלי ומתלבטת אם הכי כדאי להיות קטנה או גדולה.
והלכתי אחריו לכל מקום או שאולי הוא הלך אחרי, אבל ככה או אחרת, הקמפיין ההוא נגמר במילים:
השחור עשה את שלו, השחור יכול ללכת. גם שנות השמונים נגמרו בערך באותו זמן.

האיש ההולך

כנראה שתמיד הייתי זונה של מילים. הולכת אחריהן לכל מקום, משלמת עליהן ובגללן. מנצנצת בשבירתן, מחייכת בחיבורן החדש. מדקדקת בהן ונותנת להן לדגדג בגרון, כמו שמפנייה יבשה.
מדמיינת נונסנס כמעדן שמיימי שטרם טעמתי ומדברת אייקונית למתחילים. משלבת אותן ומשתלבת בהן, כעטיפות חיי אבי עמיחי. עוטפת את עצמי בהן, בין אם הן זולות או יקרות, בין אם הן טובות או רעות, מלכלכות או מבריקות. נותנת להן לעשות בי, כאילו מעולם לא למדתי שמילים, לא עושות לי כלום.