בפעם הראשונה שהדג חצה את המסך, התאהבתי.
מאז לאריזונה יש בדימיוני ריח ים ושל שלג ושל פינאטה.
וצלילים של יגוסלבי ובריטי ששרים את החלום האמריקאי.
אם גוראן ברגוביץ ואיגי פופ לא היו עושים את זה קודם, אז קלקסיקו, חולם אריזה אמיתי,
היו שם בשביל לספר בדיוק את אותו הסיפור.
הם שרים את כאבם של המהגרים ואת אבדן הטבע ולוקחים קצת מהטנגו הארגנטינאי, המרייאצ'י המקסיקני והקאנטרי / פולק האמריקאי.
כשהקהל קצת מתרגל הם מזמינים את אהוד בנאי ועושים ביחד דיסטורשין בניחוח מזרחי.
לשעתיים וחצי מהבילות ומעושנות בירוק שישראל הכי מאמינה בו
היה לי דייט עם החלום האמריקאי האמיתי והוא צהוב ומלא קקטוסים וקניונים
שבניהם הולכים לאיבוד מקסיקנים ואינדיאנים שמנסים להגשים את החלום הלבן.
ובדיוק כמו אצל ג'וני דפ ולילי טיילור, הגדר הלבנה נועדה לשמור עלינו מהמשפחה עם ZyidcRn3BVk
ואחר כך, בדרך חזרה מאריזונה, החלום על OfxoM6trtZE
, נראה לי הרבה יותר ברור.
