באנג'י בלי חבל

הגרון צורב מעודף.
סיגריות, עייפות, אלכוהול. יש לי כמה עודפים בזמן האחרון.
אף אחד מהם לא מפצה על מי שחסר, אבל, בתוך המסך הזה, איש לא מרגיש.
כמעט איש, דווקא הרגיש.

######################################################


לנסות להסביר לו למה ואיך ובגלל מה,
זה כמו לנסות להסביר מה הטעם של פיטנגו.
זה מתוק ומר וחמוץ ומתכתי ורגע לפני שנעלם ומגיעים לגלעין, זה שוב מתוק.
וזה מיותר. להסביר.
ככה זה עם עניינים של רגש.
הפירוק שלהם למרכיבים והחיבור מחדש לא משנה אותם ורק יוצר אשליה שאפשר להבין.
אי אפשר.
רגש, כמו פיטנגו, צריך לטעום.


אם הייתי צריכה לתאר את זה הייתי אומרת שזה טעם בראשית.
רגע גנוב בגן עדן. סיפור של פרידה.
על קצות האצבעות, הידיים נשלחות בין מעוייני מתכת והאצבעות מנסות לתפוס אחד אדום ועסיסי,
אבל, מהר, לפני שהזקן שגר שם יצא ויתפוס אותנו.
או כמו הפעם ההיא, שהוא ואני מצאנו את עצמנו שוכבים בראשים צמודים מתחת לשיח,
מנערים ענפים ומקווים שיפול אחד ישר לתוך הפיות הפעורים מלמטה.

לאהבות שלי יש טעם של פיטנגו.
נעלמות מהר, אחרת, מגיעים לגלעין המר.

היום הוא הביא לי ריבה שעשה לבד.
אהבה בצנצנת. אולי היא תחזיק קצת יותר.
ואולי, גם היא, תהיה סיפורבראשית