אחד הקינוחים היותר טעימים בלשוני, הוא קרם קטלן. הגרסא הקטלונית לקרם הצרפתי.
לשמנת, החלמונים והקרמל השביר מלמעלה, נוספים חלב שקדים, קליפת לימון, מקל קינמון ולפעמים, תפוזים.
בדיוק כמו שהקרם הזה מוסיף לאחיו הצרפתי טעמים שקשה לדמיין ביחד, ככה הקטלונים עצמם.
ההנחה הרווחת היא שהצרפתים לא נחמדים לזרים. עד שפוגשים קטלוני אמיתי.
דוגמא ליחס הזה לזרים, הוא ליקר קרם קטלן.
הבטחה לטעם של הקינוח החמקמק הזה, מבוקבק, בתוספת אלכהול, ארוז לטיסה ובמחיר שווה לכל נפש, של 14 יורו.
כמו שצרפתי לא שותה ליקר קרם ברולה, ככה קטלוני לא שותה ליקר קרם קטלן.
ואני לא מצליחה להבין, למה לעזאזל, מכל הדברים בעולם, זה מה שהוא בחר להביא לי.
אז למה התחפשת? היא שואלת אותו.
והוא, שלא למד לקרוא עדיין, אומר; מתחיל ב-מ' נגמר ב-לך.
שעה אחר כך, נפל האסימון. כולם שמעו.
מכף רגל ועד השערה הלבנה החדשה שגיליתי הבוקר, אני אדם של חורף
טמפרטורה שעוברת 23 מעלות גורמת לי לקמול
אני אוהבת את זה אפור, יבש, דוקרני במקצת עם הבלחות של שמש מאירה ולא שורפת
ובכל זאת, השעון שמסונכרן למערכת הפנימית שלי הוא שעון של קיץ.
הבדל שעה אחת בבוקר ואני כבר לא כל כך עייפה בבקרים.
זה לא יהיה לילה לבן, אין כמו אלכוהול עם גלי אלפא לטפל בחוסר שינה.
אבל מחשבה עקשנית אחת, מסתננת לה מתחת למגדל השמירה.
להזכר איך זה מרגיש.
ואין לי מושג למה בדיוק, אבל הפסקתי למדוד את עצמי ביחידות של אושר.
זה תמיד הרגיש כמו משהו שהג'וקר הציע לגנב.
אני מוסיפה חטא על פשע האלכוהול הלילי ומוהלת את הקטלוני המתוק בגלנמורנג'י.
בזבוז, אבל, הקטלוני אוהב טעמים עדינים. וגם אני.
כשהבוסית מבקשת מכולם, לוודא שהאורות כבויים בסוף יום העבודה, כדי שיהיה חושך בין שמונה לתשע, אני אומרת בקול רם,
- איזה כיף אני הולכת הביתה מוקדם היום.
ומוסיפה חטא על פשע
- את ידעת שזה אומר שהמנקות לא יוכלו לעבוד, הן מגיעות בשמונה וחצי.
כל כך ידידותית לסביבה הבוסית שלי, שביקשה שיבטלו את המנקות. מאד ידידותית, על חשבונן.
באנר סטנדרטי, כזה שתלוי בדרך נמיר משני צידי העמוד, עולה 270 ש" בממוצע. לפני מע"מ.
וכדי להחשיך צריך לפרסם. על כל עמוד כמעט, ובכל ציר מרכזי. לפחות חמש מאות באנרים. מפלסטיק ומצבעים שרעילים לסביבה.
וצריך מודעות בעיתון.
וצריך משרד יחסי ציבור.
האמת? צריך כמה. של היזם, של העיריה, של חברת חשמל ושל כל שאר נותני החסויות.
וצריך משכורת של מעצב בגוגל שיהפוך את הדף לשחור.
וצריך עשרות שעות ישיבה של כמה עוזרים וסגנים, ויועצים ולוביסטים, לתאם את הכל.
וניירות להדפיס את ההסכמים.
וצריך לבדר את העם היושב בחשיכה. אבל, זה זניח. אמנים בישראל, תמיד היו פראיירים.
ומסעדה או פאב שרצו לשתף פעולה, רכשו עוד נרות ותאורת חירום למטבח שגם עבורם, מישהו צרך הרבה חשמל כדי לייצר.
החסכון עולה ביוקר. בעיקר לסביבה.
אם מישהו יסכם את השווי של הריטיינר למשרדי יח"צ ומשרדי פרסום, עלויות המודעות בעיתון, עלויות ההדפסה, עלות כ"א התולה את הבאנרים, עלות הדלק, הזיהום והפקקים שוצר המנוף שתולה את הבאנרים, עלות המעצבים הגרפים לאתרים השונים וכ"א שהיה צריך להחליט. ויוסיף לזה את תקורות החשמל, שכירות, ושאר ההוצאות, יצטבר תקציב שמספיק לשעת חינוך אחת בכל מוסדות החינוך בארץ (כולל תשלום למי שמנקה בסוף היום).
שעת חינוך שבה אפשר ללמד ילד שחשוב לכבות את האור כשיוצאים מחדר, וחשוב לא להעמיס על מזגנים וחשוב לא לנהוג אדם אחד במכונית וחשוב להפריד אשפה, וחשוב לדאוג למקסימום שוויון, כי גם לזה יש השלכות סביבתיות. וחשוב לחשוב.
אבל, לחשוב, זה משהו שאין עליו תג מחיר. אז לא מלמדים את זה כאן.
לפחות יורד קצת גשם באבק הזה.
ג'וקרים וגנבים.
http://www.youtube.com/watch?v=gmlaOLs8kQ8
לפני 16 שנים. 29 במרץ 2008 בשעה 22:26
