באנג'י בלי חבל

חושבת יותר מדי.
בלגן בראש.
מרגע שהחלטתי, שכן, אני רוצה לנסות, יש לי רק בלגן בראש.
מה אני רוצה לנסות? איך? מתי? איפה הגבולות שלי? יש לי גבולות?
אני חושבת שברכבת ההרים הארוכה ביותר בעולם – המחשבות שלי - רק מחשבה אחת לא ממש עלתה, אני בכלל יכולה להנות? למה היא לא עלתה? כי ברור לי שכן? כי זו בכלל לא הסיבה שאני כאן? ואם אני אתן למישהו אחר להיות דומיננטי, איך זה בכלל קשור למחשבות?

אופפפ.

שאלתי חברה טובה שלי את זה.
כשסיפרתי לה שהפצעתי בכלוב, היא חייכה.
-מתאים לך השוט.
-ככה את רואה אותי? דומיננטית? שאלתי
( לא ממש מתחברת למילים שולטת, נשלטת, שפחה או אדון, שני אנשים מתחברים מבחירה. שני אנשים בוחרים לתת אחד לשני מרחב פעולה, אין כאן שליטה, לא בעיני. לא מוותרים כאן על כלום, בחירה וויתור הם הפכים.)
-מה לא?
-אז זהו, שלא. מסקרן אותי דווקא אחרת. דומיננטיות יש לי בחיים מספיק.
היא חייכה שוב
-את? מותר להיות זבוב על הקיר?
-אני עד כדי כך שתלטנית?
-לא, את בכלל לא שתלטנית, את לא רואה בעולם כולו שלוחה שלך, אבל, את מאד דומיננטית, שלא לדבר על בולטת. זה לא יהיה לך פשוט.

היא צודקת.

אני שכמעט תמיד בפוקוס, שמסביב רואים בי מעין סלע איתן, יכולה להנות, להתחבר?
או שבאמת, זה מסקרן אותי, כי אף פעם לא נתתי אותה למישהו, את הדומיננטיות?
אז איך?
איך עושים את הצעד הראשון?
הקריאה כאן, יוצרת אצלי ציפיות.
ציפיות מוגזמות לדעתי.



---------------------------------------------------------------------------------------------------



היום לפני 24 שנים, נהרג יניב.
אז, קראו לזה של"ג. זה היה במבצע.


אמא שלי, שהכי מתגעגעת ליניב, אמרה היום בחיוך הכי אומלל שראיתי:
- גברים. נגמר המונדיאל, משעמם להם.
לא, לא PC, אני יודעת. אבל כאב פרטי, הוא הכי לא PC, וממילא אסור לערבב אותו בשיקולי הקברניט, ככה, לפחות הקברניט מאמין.
ובעצם, ממתי מוות הוא נכון? ומתי כשהוא בזמן מלחמה, הוא לא פוליטי?
עשרה חיילים, שלבי כואב על אמותיהם, עליהם ועלינו.

אחלה יום לפתוח בלוג. הא?
[b]