באנג'י בלי חבל

איפה שהוא שם, בין השלישית לרביעית עובר הגבול שלי.
מעולם לא עברתי אותו. תמיד על הקצה.


השלב הזה שבו הראש קצת כבד וצריך למצוא את הזווית הנכונה כדי שקצב התזוזות עם המוזיקה ינער את הכבדות, אבל, לא את העמימות החמימה.
כשהלסת מאבדת קצת תחושה, רדומה קלות, אבל רגישה לכל מגע.
הכל מאבד מהחדות שלו, אנשים מרוחים קצת בקצוות, החיוכים עדינים יותר והמבטים, מרגישים רכים יותר. עדיין חושבת צלול, דרך עטיפות.

כשנסיעה הביתה מגלה עולם של פסים צבעוניים מבעד לחלון המונית הסגור. מדרכות, ברזלים, מכוניות, אופניים, אנשים וחלונות ראווה הופכים לרצף קוים גליים או ישרים שמחליפים צבעים ודחיסות אבל, כל כך מרגיעים את העין שעדיין פקוחה.

מסתכלת על הרביעית והיא מחזירה לי מבט מתמוסס מעין הקרח שלה.
אז למה לא?

אבל לא.
בין השלישית לרביעית עובר גבול השכרות שלי.
וזה גבול שאני לא עוברת.
אף פעם.