משא ומתן על גבולות תמיד מתחיל עם סרגל.
ככה לפחות לימדו אותנו אי שם בערבות היסודי לפני ששלחו אותנו לעשות שלום כיתה א' לסאדאת ברחוב.
מודדים, בודקים, מתלבטים, חוזרים הביתה לבדוק במפות, לפחות פעם אחת פרצוף נעלב, שתי פעמים פרצוף כועס ומתאמנים בבית מול הראי על הפרצוף הקשוח.
מחזיקים את הקלפים בכיס. אפילו אם אלו קלפים כפולים ופושטים, שממש לא אכפת לנו לתת אפילו ששה בשביל אחד שווה, של סטיב אוסטין, למשל.
ואני?
לי אף פעם לא קנו קלפים. אני הלכתי לעשות שלום לסאדאת בשביל השלום, לא בגלל כיתה א' 3.
אני מגלה, שמשא ומתן על עומק הכניעה, מתחיל גם הוא, עם סרגל...
גובה. אורך שיער. מידת חזייה. היקף מותניים. מגולחת? כמה מגולחת? מה זאת אומרת רק השפתיים? אנאלי? קונדום? וכאב? כמה כאב? אורך החבל. מידת הכיפוף ומה לגבי הזווית?
הכל מדיד.
וכן, לפחות פעמיים פרצוף כועס, פעם אחת נעלב ופעם, שתיקה שצועקת קשיחות.
הקלפים?מסכן סטיב. אור יום הוא לא ראה מאז כיתה א'. לא מחליפים סטיב אוסטין. אפילו לא בשישה.
והאחד שהרשים.
שגלגל ולא רק את פטמתי הוירטואלית בין אצבעותיו, שהפליא בניגון במקלדת,
התגלה כצללית אנושית.
תעתועי אור על הקיר, שנמוגו עם הזריחה.
אז מדדתי. הכל.
וכשגמרתי,
למדוד, זאת אומרת.
החל שלב השרטוט.
לא, מפת הגבול כבר ברורה.
- שרטטי את הפנטזיה שלך בבקשה.
לשרטט פנטזיה?
הפנטזיה שלי, היא להיות מופתעת.
איך משרטטים הפתעה?
הפנטזיה שלי, היא להצית את גבולות הדמיון
אז בשביל מה לשרטט גבולות?
נאיבית? למדי.
להפסיק? אולי.
אבל, עוד לא. עוד קצת...
נאיבית.
לפני 18 שנים. 16 ביולי 2006 בשעה 18:09
