רגע לפני 1701, רגע לפני שיתחיל פיאסקו של ועדות חקירה, ניתוחי אבדן כושר הרתעה, רגע לפני שנתחיל בכלל להבין את עומק הבעייתיות של הימים שנכונו לנו, אני יושבת ובוהה.
אחי הקטן כבר שלושה שבועות אי שם במדינה אחרת. ללא דרכון, ללא תרמיל ולפי מעט המסרים שמגיעים גם ללא ציוד או מזון מספקים.
והילד הזה, שיהיה בן 23 עוד שבועיים, סיפר במשך שלוש שנים של שירות על הקו, על מאזן אימה שנבנה שם בגבול הצפון.
על איך זה להיות מטרה נייחת. איך זה להסתובב כל היום עם אפוד וקסדה ועל איך הוא פספס כל כך הרבה אפשרויות לצאת הביתה, כי פשוט לא היה עוד מקום ברכבים משוריינים שהיו תנאי ליציאה.
הוא סיפר על ישיבות, על תרגולים, על הכנות ועל כך שכל מי ששרת שם ידע שהעימות יגיע.
לא שאלה של אם, שאלה של מתי.
הוא הספיק להיות בהודו, להתאהב ולהתחיל ללמוד בניו יורק כשהגיעה הקריאה.
ואני יושבת כאן. קצת מתגעגעת. בעיקר מנסה לא לחשוב אבל, לא מצליחה להתעלם מהתמיהה.
איך יכול להיות שבמשך כמעט שש שנים ידעו שמתי שהוא נגיע לעימות הזה ולא עשו כלום.
זה די ברור למה לא נכנסו שוב. שרון פחד מכניסה נוספת ללבנון בהנהגתו, וישראל רצתה להנות קצת מהשקט.
אבל, להכין מקלטים? לתרגל את העורף? להכין שרשרת אספקה ולתרגל אותה? לתרגל את המילואים?
ב-73 נתלו בקונספציה השגויה. מה עכשיו? איך יקראו לתוצאת ועדות החקירה של היום שאחרי?
איך יכול להיות שאפילו חייל פשוט ידע להסתכל על הגבול ולהבין שזה לא יגמר טוב וכמות הגנרלים והפוסט גנרלים-פרה פוליטיקאים ואנשי ציבור לא?
ויש לי תשובה.
יהירות.
ג'ק קרלי כתב: יהירות היא סדק שמתרחב ככל שממלאים אותו.
הוא צדק. יש לנו סדק ממטולה ועד הליטני.
לפני 17 שנים. 12 באוגוסט 2006 בשעה 1:59
