באנג'י בלי חבל

כבר כמה ימים מסתובבת עם משקולת מחוברת ללב.
כמו אלו שיש עדיין לפעמים בשוק או במכולות שכונתיות - שחורות, משושות, גוש מתכת דחוס שמולו על המאזניים מניחים שקית מלאה.

זה מושך אותי למטה, מפריע למלא את בית החזה באוויר ולהזדקף.
והנשיפות? הן יוצאות החוצה מהר, שטוחות כאלו, ממהרות לברוח, כאילו לא טוב לו לאוויר שם בפנים.

כבר כמה ימים מרגישה כאילו מגרדת את שאריות האופטימיות שבתחתית החבית, מדללת אותן קצת במים, כדי שיספיקו לעוד זמן.

לכאורה אין סיבה. חברים חדשים, חברים ישנים ונעימים כמו נעלי קיפי ממורטות, הכרה מקצועית, אורחים מחו"ל, אח שקפץ להגיד שלום מלבנון, אח שחזר מטיול ארוך והפך קרוב מתמיד, ובכל זאת,

כבד לי.

הראש כבד.
כמו בזמן ניקור מול מרצה משעמם במיוחד. כמו חמרמרת בסופו או תחילתו של יום.
העיניים רוצות רק להיעצם, הרקות פועמות בקצב איטי שמהדהד בחלל הקופסא, הצוואר נוקשה וכואב בזוויות - קצת כמו לפני שפעת.
ובגוף עייפות מהסוג ששינה לא מוחקת, אלא רק מעצימה.
הכל קהה. הכל חוזר עם הד עמום של עייפות שנשחקה עד דק, אפילו להיות עייפה כבר אין לי כוח...

ההרגשה הזו מוכרת לי כמו בן זוג ותיק.
שנתיים מחיי היא הייתה בת לוויה צמודה. קבועה כמו נקודת החן שיש לי על הלחי.
עשרים וארבעה חודשים לקח לי אז לזהות שמשהו לא בסדר, שצריך שינוי ותיקון.

ועכשיו, דווקא בשיאו של התיקון, תקועה.

ההרגשה חזרה ואני מזהה אותה, כמו חברה ותיקה שיוצאת לאולם קבלת הפנים בנתב"ג.
לא ראיתי אותה הרבה זמן, אבל ההכרות כל כך אינטימית שלא צריך יותר מכמה שברירי שניות כדי לזהות אותה ולהרגיש כאילו מעולם לא נפרדנו.

רק שהפעם, לא בא לי לחבק אותה ולאמץ אותה לליבי.
אני רוצה שתלך, שתסתלק ממני. אני יודעת גם מה צריך לעשות. למצוא את הדבר שמציק לי, את מה שלא מצאתי עדיין את הכוחות להתמודד איתו ושכעת, כשסילקתי הרבה דברים אחרים מן הדרך, הוא צועק ובועט ורוקע בכעס כמו בן ארבע היסטרי שעושה לאמא דווקא.

אבל אין לי כוחות. לא לזה. עם זה אני עדיין לא יכולה להתמודד. זה כואב. רק לחשוב על זה מכווץ לי את בית החזה.

הם מנהלים בתוכי מלחמה. האופטימיות שמצאתי והחלל שעוד לא מילאתי. והאופטימיות מפסידה. לפחות בקרב הזה. היא נשאבת לתוך החור הזה, היא הולכת ומצטמצמת.

ולא, זו לא קריאה לעזרה, לא במובן הקלאסי לפחות, כי רק אני יכולה לעזור לה.
וזה לא קיטור שנמאס לי, כי ממש לא נמאס.

אני יודעת מה לא בסדר, אני יודעת שגם אתגבר על זה.
אבל, בבקשה, לא עכשיו, צריכה רק עוד קצת זמן.