באנג'י בלי חבל

אולי זה החום שבא והולך חליפות
אולי זה ההסגר שנכפה עלי פתאום
אבל, כהרגלי בקודש, זמן המחשבות ההזויות (וכמובן, לא אוהבת לסבול לבד...)

ליד המחשב יש לי תמונה שלי מגיל שנתיים בערך.
חדי עין יראו שלא השתנתי לחלוטין, העיניים, החיוך והמצח הגבוה עדיין כאן.

הרבה השתנה. הרבה לא.
למשל, אני מפונקת. תמיד הייתי מפונקת.
עד גיל שנה וחצי בערך, לא אמרתי מילה.

טוב, בואו נהיה מדוייקים אמרתי שלוש מילים בדיוק.
'את', 'זה' ו 'לא' .
כשרציתי משהו הצבעתי עליו ואמרתי 'זה'
וכשלא רצית משהו אמרתי 'לא'.
כשמאד רציתי אמרתי 'את זה!'

אוצר מילים מוגבל אבל מכסה די הרבה מחייו של בן שנה וחצי...
הרבה יותר פשוט לתפעול מ'אמא', 'אבא' וכל מני כאלו.

מישהו שאל אותי אתמול, מה אני מחפשת כאן. מה רוצה להשיג.
חשבתי על זה. חלק ברור לי, חלק ממש לא.
לא יודעת עדיין לשים הכל במילים. בטח לא כאלו שנאמרות בלי תיווך של מסך.

אבל, כמו תינוקת בת שנה וחצי,
אני מוצאת את עצמי משתמשת הרבה במשפט -'את זה לא!'.
אין כמו רגרסיות לילדו?ת. לא תמיד צריך הרבה מילים.