באנג'י בלי חבל

היא שאלה אותי בדמעות -זה כל כך נורא שאני רוצה בשבילה שהיא כבר תמות?

ולא, זה לא נורא. זה אמיץ. לא לוותר, אלא, פשוט לא להאריך את הסבל.
אמא שלה, כבר לא תלך, כבר לא תדבר, כבר לא תאכל, כבר לעולם לא תנותק ממכונות שיאכלו בשבילה, ינשמו בשבילה, יפעילו את הכליות בשבילה. ואין שום מרפא ואין שום תקווה, לפני שההכרה אבדה, האמא עוד הספיקה ללחוש, שככה היא לא רוצה.

אבל, לתת ללכת, זה הכי קשה.

לנוע בין אשמה בגלל תחושת הוויתור לבין היאוש מציפיה באדם שאתה הכי אוהב הולך ובדרך מכוערת.
להיות זו שמחזיקה את כולם, זו שבסדר, שתומכת, נותנת, עושה. אין לה כוחות לזה יותר, מרגישה שאסור לה לרחם על עצמי, שאסור לה לבכות.

את התקופה האחרונה, היא מבלה בישיבה לצד מיטה של האשה שגידלה אותה, אשה שנכנסה לניתוח לפני חודשיים וחצי, וולא יצאה ממנו מעולם. גם לעולם לא תצא.

ציפיה לסוף שמבושש לבוא ושהדרך אליו, אולי ידועה מראש, אבל מלאת מהמורות ומכשולים בלתי צפויים.
זיהום, דיאליזה, צנרור, מכונה כזו ועוד מכונה אחרת, מרוב צינורות מבחוץ ובצקות בפנים, כבר לא ניתן לזהות את האשה שאני מכירה כ'אמא של...'. והיא, בגלל שלקחה ראשונה את הזכות לעצמאות, בגלל שהיא נתפסת כהכי חזקה, מקבלת את העול להיות שם בשביל כולם.
חבל רק שזה לא משאיר לה זמן להיות שם בשביל עצמה.

מוות, הוא לא תמיד הדבר הכי רע שיכול לקרות לבן אדם