באנג'י בלי חבל

חזרתי מהלוויה. נו, טוב, עצרתי בחתונה בדרך.

כתבת לי את זה:
שנים של חוסר תקוה. שנתיים של חוסר תקשורת. התלבטויות מה כדאי לאימי.ואז הגיע לי התובנה.מי אני שאחליט.והאם יש מישהוא או משהוא בכלל שמחליט. אני הבנתי לעצמי שיש איזשהוא סדר והגיון קוסמי כלשהוא שאימי,שהיתה מושלמת אמורה לעבור שלב כלשהוא.ורק אחרי מעל שנה של ניתוק היא נפרדה מהגוף שלה.
הבנתי לעצמי שלבקש את פרידתה מהחיים בא ממקום שלי ולא שלה.
הכאב היה אותו כאב,וארוך יותר. בשלב מסוים חדלתי לנסות להבין למה,והפנמתי לעצמי שהחיים הם לא צפויים לחלוטין.ואין לי שום יכולת לנבא במדיוק מה ילד יום.והמסקנה,האחריות היא רק על מה שאני עושה כרגע.רק שם יש לי אפשרות לדעת ולשלוט בחיי.רק על ההווה הרגעי.ושם כדאי להתרכז.לתכנן-כן.לבנות על זה -לא.


לבקש את פרידתה מהחיים בא ממקום שלי ולא שלה. זה בדיוק זה.

אנוכיות, אם כבר, ראוי שתעשה מסיבות נכונות וללא צביעות, אלא, מבט נכוחה.
אנחנו מביאים ילדים ויוצרים חיים בגלל אנוכיותנו, אבל, לא מבקשים את מותו של אחר בגלל שזה אנוכי?
לבקש מותו של אהוב בגלל סבל זה אנוכי? למה?
כי לנגב ריר ולרחוץ בספוג גוף שמוטל מולך ואינו ממלא את תפקידו כגוף, זה נאצל?
החיים לא צפויים בדיוק בגלל שהם הכי צפויים שאפשר.
והתחזית האופטימית היא; מוות.
וכשאדם עומד שם על הסף, ואין בינו ובין המוות כלום מלבד זמן,
הזמן עבור החיים הוא חסר משמעות בדיוק כמו שהוא עבור אותו אדם.

אם האחריות היא עלי ושלי, אז, אני בשלב הזה בוחרת במוות וכן, יש שם שליטה.
ולומר שהשליטה לא שלנו, זה לסרב להסתכל למוות בעינים וגרוע מכך, זה לסרב להשתמש בעינים כגשר לשכל ולהסתכל על מי שמוטל באותה מיטה ומהווה את התירוץ לחיים של מוות.

אני מבינה את הכאב שממנו אתה אומר את דבריך, אבל, בעיני, כבוד לאדם, זה לתת לו ללכת כאדם.

אנחנו מחליטים.
אין טעם שנספר לעצמנו דברים אחרים. ולהחליט על מוות של אחר, זה הכי קשה.