באנג'י בלי חבל

נכנסת למשרד בעיכוס עצבני, לבושה בשמלה הכחולה הטובה, זו ששמורה לאירועים מיוחדים.
מניחה את התיק, אוספת הדואר, שולחת מבט מצמית למזכירה השניה, תחזוקה שוטפת, אין ברירה.

מתיישבת על הכסא, והמצח פוגש את דופן השולחן.
הסבכה שמסתירה את הרגליים, מסתכלת לי בעיניים, צוחקת לי בוקר טוב מבעד לחורים.
לא ממש הבנתי איך. לא ממש הבנתי למה.
אבל, מתי שהוא בלילה, אחת מרגלי הכסא הלכה לאיבוד, יש לי עצם זנב שבוכה את האובדן הזה.

////

אני מתעבת אנשים שעצם הזנב היא מהותם.
לקקנים סדרתיים, סבלי שובל ואדרת, כשכשני ישבן מקצועים, אנשים בעלי לשון תתרנית.
הבוס שלי, מת עליהם.
אוסף אותם כמו עקרת בית שאוספת אצבעונים מכל מקום בעולם שאליו הגיעה עם הבעל, הצ'רטר והקבוצה המאורגנת.

אחד מהם מסתכל על השמלה ומציין במבט אקדמי מעמיק ובוחן, ואומר שרזיתי ושאני צריכה להסתובב יותר עם שמלות.
חצי חיוך חצי בחילה, אמרתי תודה
והוא, ממשיך.
את נראית מצוין, תענוג להסתכל.
עצם הזנב עלתה לי לראש.
תסתכל כמה שבא לך, אבל, תסנן קצת את המילים. מתי דיברת ככה לאשתך?

מסתבר שהוא התגרש לפני שלושה חודשים.
עכשיו אני יוצאת משיחה אצל הבוס.
המסר - אני מפריעה לקיום הנעים של עצם הזנב שלו.