גוש אפור כחול כהה עם שוליים בכתום ורוד מתחשר לו מעל קו האופק, מאיים לצבוע את העיר הזו באפלה ובקרירות מבורכות.
זה עושה לי טוב. משרה מן שקט פנימי של התכנסות.
יומיים של עימותים. עם עצמי, עם השינויים, עם המעבר, עם ההורים, עם חברים.
ואיך שהוא, הם הסתיימו בתוצאה של תיקו עם יתרון של שערי חוץ
הכל פתוח, אבל, על הנייר, ניצחתי!
לפעמים, עצם הנכונות להכנס לעימות במקום להמנע ממנו ולחרוק שיניים, נותנת כוח.
הידיעה שלא שותקים, שלא מלרלרים את המרירות ביני לבין עצמי עד כדי מיאוס.
במקום להריץ שיחות בהקיץ ביני ובין דימוי של צד שני, אומרים.
אולי חוטפים עוד פטיש ועוד אזמל, אבל, אומרים. ורק מה שצריך. חיטוט בפצעי עבר, אני עושה רק כשאני משלמת לצד שני שיקשיב
זה עלה בדמעות, ברעש, בהתנגשות חזיתית נטולת קסדה באחד הפחדים היותר ותיקים שלי ובתחושה כבדה של חוסר אונים.
הדמעות ניקו הכל, ועכשיו שצריך שגם האויר יהיה נקי, שהראות יוכלו להרחיב את גבולן בנשימה הבאה.
המליחות של השפתיים אחרי דמעות, מתוקה יותר בגשם.
לפני 18 שנים. 14 באוקטובר 2006 בשעה 16:29
