לקחתי אותם אחד אחד מהמדף.
מנקה אבק, משחררת סימניות ומדבקות פוסט-איט לחופשי, מאווררת את הדפים, מיישרת אזניים בנות כמה שנים.
מביטה בהם ומחייכת את הסיפורים שהם מספרים לי.
הספר הראשון שקניתי לעצמי.
זה שממנו הקראתי לו פרק כל לילה לפני שהלכנו לישון.
ההוא שהגעתי לעמוד השלישי, סגרתי, החזרתי לספריה והלכתי לקנות אחד משלי, לא רציתי לחלוק אותו עם איש.
אוסף ספרי האירוטיקה שקיבל נפח של מדף אחרי הקורס המשוגע ההוא באוניברסיטה.
הספר שבלבל אותי עד כדי נטילת שנה הפסקה מהלימודים.
הספר ששרט את הוויתי וגרם לי להבין סופית שהלימודים ההם לא התאימו לי.
ההוא עם ההקדשה האישית שהזכירה לי שמזמן לא התעייננתי בשלומו.
ההם שיש לי שני עותקים מכל אחד, הראשון נקי והשני, מלא סימונים.
אלו שבגלל גודלם, לא מתאימים לארגז רגיל.
זה שבכיתי בו.
אלו שנוכחותם מזכירה לי אחרים שמעולם לא הוחזרו לי.
דאגלס אדאמס מהוה לחלוטין.
זה ששכחתי להחזיר לספריה בעיר אחרת.
אלו שאיני רוצה יותר, כדי למכור לחנות.
מניחה אותם נקיים ומאוורים בארגזים, רושמת בצד את כל אלו שאיני מוצאת, להשלים.
שמונה שעות, ארבע ציפורניים שבורות, תשעה עשר ארגזים של ספרים. החיים שלי.
לפני 18 שנים. 21 באוקטובר 2006 בשעה 17:38
