לפני 20 שנים. יום שני, 20 בנובמבר 2006 בשעה 15:50
טורטים ועוגות יבשות, זו הייתה המומחיות או לפחות דרישת הקהל.
וההבדל בין הדירה ההיא, הראשונה בתל אביב שבה גרתי, לבין שאר הדירות שהיו לי אחר כך, היה, בית.
ריחות אפיה, נותנים לבית ריח אחר.
כמו ריח של כביסה נקיה, כמו ריח של ספרים ישנים, הם נותנים למקום ריח של בית.
אמא שלי, שתמיד דוגלת בכך, שאוכל טוב, צריך לדעת איפה לקנות,
הייתה מגישה עוגה לשולחן ואומרת שבכל בית יכולה להיות עוגה טובה, אבל, לא בכל בית יש ריח של עוגה.
עברתי שוב דירה.
זה לא כמו הבניין ההוא על השדרה שבו גרו רק צעירים וחדר המדרגות נספר כמו עוד חדר בדירה.
זה לא כמו בניין האמנים שבו עמדו במסדרונות ריחות דבק מגע, מדלל צבע וצבעי שמן שמתייבשים ואת השכנים הכרת לפי חריץ הישבן וזוית הכיפוף בזמן שרוכנים על הפרוייקט הבא.
זה לא כמו הבניין ההוא, הזקן, שבלובי שלו דיברו פילפינית, וכשעלית במדרגות, מכל דלת שניה, עקבה אחריך עין שהרפתה רק כשהגעת לחסותה של עין אחרת.
זה לא כמו הבניין שהיה כולו בבעלות אחת ובעל הבית, היה מחטט בדואר, נועל דיירים שלא שילמו בדירות, מחתים על חוזים כפולים ומזייף המחאות פקדון.
זה לא כמו הבניין ההוא שמרוב סלבס ומעריצים, הערצת את מערכת החינוך, כי אלו היו שעות השקט היחידות.
צלוחיות חלב קטנות מחוץ לשלוש דלתות, חתולה שמייללת ליד דלת האינטרקום, עציץ ענק שחוסם חצי חדר מדרגות, תערוכת כלי נחושת ישנים, שכנה שיורדת מהגג עם סל כביסה מלא, מחייכת לשכנה שמכריחה את כל חמשת ילדיה לחלוץ את הנעליים עם הבוץ ליד הדלת.
ריחות של פנקייקס, בואיקוס, עוף בגריל, צלי בשר. ריחות של דגים, עוגת גבינה, חצילים קלויים. השכן שמנגן פסנתר וכולם פותחים דלת כדי לשמוע. שכנה מחמיאה לאחרת על ריחות הבישול המופלאים ומקבלת מיד כפית גדושה לטעום ואת המתכון.
והשבוע, פינת הנצחה לחתולת הבית שמתה, עם תמונה, מודעה ושיר.
הבניין שאליו עברתי לא מזמן, מתנהג קצת אחרת בתוך הנוף התל אביבי.
נראה לי שהגעתי הביתה.