באנג'י בלי חבל

הוא היה הבן אדם הכי טהור שהכרתי אי פעם.
גבוה מאד, זקוף, עיניים צלולות, שער ועור שמתמזגים זה בזהב של זה.

והייתה לו את הנפש הכי טובה שיכולה להתקיים בעולם הזה.
הוא לא זיהה רוע גם כשעמד מולו. ועמדתי מולו.

הוא התעקש להושיט יד ולנסות לקחת אותי אליו, אל הצד המואר
אני, לגלגתי לניסונותיו, -נאיבי.
דקרתי את היונים הלבנות שהביאו אלי את מסריו באבחות ציניות נעורים של ילדה שהעולם מפחיד אותה.

היו לו את כפות הידיים המושלמות בעולם, ואני נשכתי את אצבעותיהן כל פעם שהושטו לחיבוק.

והמשכתי הלאה.

פעם או פעמיים הבליחה ברחוב דמותו, גבוה מעל קו הקהל.
פעם או פעמיים הרשתי לעצמי להזכר בנער הצעיר ממני שהתעקש עד שאני התעקשתי יותר.

והיום, משום מקום, טלפון.
המילים הראשונות שלי כסיים לדבר, היו "למה לך להפגע שוב? לא פגעתי מספיק?"


ארבע עשרה שנה.
הוא עדיין אותו האדם.
אני, פתאום, שוב אותה ילדה פחדנית.