באנג'י בלי חבל

שבוע סוף. באמא'שלי. השבוע הכי סוף שהיה לי בחיים.


יום ראשון בבוקר, פתחתי בהלוויה. כי אין כמו שער הזוהר על הבוקר.
כולי נוהרת עקב שפע ההוד והדר, הקדושה והקרינה שנחשפתי אליהם
(בעיקר מהשמש, עצים בבתי קברות זה כנראה קונספט חתרני שטרם הגיע לכאן)

בהלוויה (וכל מי שמזהה, מתבקש לא לפנות לקבלה), שמעתי את הגרסא המקאברית ביותר לנאום הפולניה.
-אתה רואה? אמרתי לך ביום רביעי שזה טוב מדי! ועכשיו?! ועכשיו! תראה איפה אנחנו עומדים!

כל מה שיכולתי לחשוב זה, "יא רווקה פולניה מזדקנת, תני לבן אדם מנוחה, הוא מת, רבק!"

זה כאב לי נורא במקום מסוים. זה כאב לי, כי היה כאב במילים שלה, אבל, לא הצלחתי להתחבר אליו, כעסתי על מעטה הציניות שכנראה כבר התכסה עור קרני בגלל הזנחה וחוסר טיפול.

שלוש דקות אחר כך, בתור להנחת זר אבן או סתם הצצה ממאנת בשלט הלבן הקטן, מגיע מלפני קול מבוגר שאמר
-איזו מסכנה החברה שלו...

ומיד עונה לה קול, עם מבטא עולה ויורד וסדוק בסדקי הגיל
-חברה שלו?! אף אחד לא מכיר אותה, המשפחה שלה לא הכירה אותו! עשתה מעצמה חברה שלו!

מיד חזרתי להרגיש טוב עם עצמי, ביטלתי את הצורך לקבוע תור לפדיקוריסטית ושמחתי שאני לא צריכה לשנות את הלו"ז.

//...

איזה כיף להגיע לגיל שבו אתה כבר ממש לא צריך להגיש דין וחשבון, לא?
גיל שבו ראית, שמעת, עשית והרווחת את מקומך בעולם ביושר.
אומרים מה שרוצים, נוהגים שלושים בכביש המהיר - שמים זין על הצופרים, ניגשים לקופה עם חלב בלבד ומבקשים להכנס לפניך בתור
(אולי כי תמיד אפשר להאשים את מכשיר השמיעה ואולי, כי באמת מבינים שהחיים קצרים מכדי לדפוק חשבון...)

...//

בהמשך השבוע, האידיוט מהפוסט הקודם, פיטר אותי.
(מתנצלת בפני כל מי שברך אותי על התנהלותי כשפחה...).
אניעדיין מתקשה לנחות מעל ענני השאננות הממכרת...


שמתם לב, כמה מכבי תל אביב נראית טוב בעקבות שחרור של שחקן? אין כמו תחושת שחרור.


סופים. יש בהם משהו משחרר...
אני כנראה יותר בן אדם של סופים מאשר בן אדם של התחלות.