באנג'י בלי חבל

הבית כולו סופג לקרבו את העשן של אלו שהלכו.
ביחד עם ריחות האבק והגשם בחוץ, הכל מקבל ארומה של עשן רטוב.
מעיק. דורש ניקיון.
אני שונאת לנקות.
אני גם שונאת לישון.

לנקות, אני שונאת יותר.

המצפון או איך שלא קוראים לדבר הזה שאוחז מכפות הרגליים ועד תחתית הגרון ומונע את השינה, מגלגל אותי החוצה מהמיטה.

פגישת אמצע לילה עם חבר בחסות השליח.
שיחה עם אמא שמעבירה את שעות הדמדומים בדיוטי פרי בארץ אחרת.
כוס תה ירוק.
ועדיין, הדבר הזה שמכביד את שמורות העינים, מסרב להגיע.

מחליטה על אמצעים דרסטיים לחיסול העירנות.
שוקו מהביל וטלוויזיה.
תחושת המצוקה גדלה כשאני מגלה שאין לי מושג איפה לעזאזל נמצאות הסוללות בדירה החדשה וכדי להפעיל את הטלוויזיה צריך להוציא סוללות מתוך הויברטור.
לא. עד כאן. לישון! מוטוריקה עדינה בשלוש לפנות בוקר זה לא בשבילי.
כמה דקות אחר כך, מול הכיור באמבטיה, עם כוס חלב קר ביד אחת, בשניה קומקום, מתלבטת קשות באיזו יד לאחוז במברשת השיניים.


לקרטון החלב שחיכה כל הלילה ליד המחשב ולמשחת השיניים במקרר, כבר הבטחתי בבוקר
ללכת לישון עם מצפון נקי או לפחות בבית נקי.

היום שופינג. צריכה פיצוי. וגם קונסילר לעיגולים שחורים.