לפני 20 שנים. יום שלישי, 19 בדצמבר 2006 בשעה 16:05
בעיני, היא גם אחת הכותבות הרגישות והמדוייקות יותר, אבל, זו כבר הסתכלות שנובעת מנקודת מבט ערכית משהו, לפחות באופן ההסתכלות על החברה הישראלית.
בסוף השבוע האחרון, בעיתון ה'הארץ', לילי גלילי ניתחה את המתח הכבד שאופף את קצרין מאז רצח תאיר ראדה.
ערפל מחניק, שהולך ונופל כמו מסך בין המערכות בתיאטרון.
בין מערכות המחזה, משום, שהאופן בו יתעצב העולם המקומי של קצרין, לאחר שימצא הרוצח, תלוי לחלוטין בזהות הרוצח...
גלילי מצביעה על החלוקה לקבוצות - ותיקים חדשים, עולים צברים, רוסים מול מזרחים (זו החלוקה החדשה), דתיים מול חילונים (וכן, זה לא סתם נשמע כאילו אני חוזרת על עצמי, יש הלימה גדולה מאד בין הקבוצות...) ועל התקווה של כל קבוצה, שלא בין שורותיה יתגלה הרוצח.
"בתוך הטרגדיה, יש דירוג ברור לפתרון המועדף לתעלומת הרצח. בתחילה קיוו כולם שהרוצח הוא בני סלע. עתה, משהאפשרות הזו ירדה מעל הפרק, מקווים שהרוצח לפחות בא מבחוץ. עדיף שיהיה ערבי, אבל אם יתברר שהרוצח הוא יהודי, אז שיהיה יהודי בוגר מעיר אחרת. אפשרות גרועה - שיתברר שהוא תלמיד. האפשרות הכי גרועה - שיתברר שהוא תלמיד מהקהילה הגדולה של העולים מחבר המדינות, כשליש מאוכלוסיית העיר. על הנושא הזה מדברים בזהירות, בלחש, בעילום שם ובחשש גדול. "גם אם יהיה זה תלמיד, חלילה, רק הוא יזוהה כרוצח", הסביר פעיל חברתי בקצרין. "אם יהיה זה תלמיד רוסי, ידבק הכתם בקהילה כולה. זה לא יהיה 'הוא', זה יהיה 'הם'".
היא כותבת כל כך מדויק, כל כך 'קינו-איי' (האיש עם מצלמת הקולנוע).
אבל, היא בעצם, אשה עם מצלמת קולנוע של מילים....
ועכשיו, רגע אחרי שהמשטרה פרצה בשידור חי עם הידיעות על מציאת הרוצח (ועשתה זאת מסודר, עם גורם מתח מתפתח, עם שתי נקודות שידור מוכנות מראש (בית המעצר ומסיבת העיתונאים), ללא שוטרים בסנאפ שוטS אוחזים בגרונו של החשוד, ללא אצבעות ב-V אל המצלמה... להם, וסלחו לי על השפה, הרצח הזה בא בזמן. זו הייתה האפשרות להראות כמה הם מקצועיים, מסודרים, יסודיים לעמעם קצת את הכתמים של התקופה האחרונה). רגע אחרי הפריצה הכואבת של גבולות לוח השידורים הקבוע שלי, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הכותרת של לילי גלילי...
הלכו לישון בפלזנטוויל, התעוררו בטווין פיקס
כמה שזה נכון.
כמה שזה כואב.
כמה שזה מדאיג...
[url]