לפני 20 שנים. יום רביעי, 10 בינואר 2007 בשעה 5:57
עיניים, שיער ועור שכולם מאותה משפחת צבעים, הטונים משתנים, אבל, כולה בגוונים שבין דבש לורוד.
עדינה כל כך במראה שלה, שברירית, עשויה נייר פריך ושביר כמו נייר שחומם מעל להבת נר.
בת גילי. בת עירי. מסלולים משיקים כל חיינו.
מעולם לא נפגשנו. עד אתמול.
אלמנה צעירה ששכלה את אהבתה בפיגוע. אמא לבן חמש.
מזה שלושה חודשים עובדת במוסד שמלין את שכרה עקב חובות.
והיא לבד בעולם. מפרנסת, מחייכת, מחזקת, מגדלת, זוכרת, כואבת.
לבד.
היא מולי וכולה זוהרת את הרכות שאחרי בכי.
יש בפ?נים אחרי בכי טוב, מין לאות שכזו, מין איטיות מסוממת בתנועות ובמימיקה שהופכת עצמות לג'ל ומדגישה כל שבריר חיוך או הבעה.
ואני מחפשת אחרי טורפת. מישהי שתדרוס אם צריך, שובר גלים שלא מפחד מרסיסי מלח שמתנפצים עליו.
זקוקה לאותו עמוד שדרה קשוח, לא מתפשר, אסרטיבי.
שואלת, מגששת, שולחת ידיים קרות לתוך קרביה, מחפשת לראות אם יש בה את זה.
ומתוך הצער, הרכות, העדינות, מציצה לרגע אשה חזקה.
חושפת לרגע אחד, עמוד שדרה עשוי זהב. חזק, אציל, גמיש במידה.
כאב לי על הקשיחות מולה. אבל, מצד שני, נראה לי שמצאתי את העובדת הבאה שלי.
אולי אני טועה. אבל משהו נצץ שם.
במתכות אני מבינה. זה היה כמו השיער, כמו העור, כמו הדבר החיוור שקרן ממנה.
זהב.
...////
כפול.
הלכתי עם המילה הזו בכתב מראה על האף שלי בחצי השעה האחרונה.
צריכה לזכור לבקש מהבחור שמכין לי קפה בבוקר לא לרשום את המילה כל כך קרוב לחור שבמכסה הכוס.
...////
לראשונה בחיי מצאתי את עצמי מריירת למראה יפיופ בלונדי עם עיניים כחולות.
ג'יימס הבונד החדש, דניאל קרייג, תעשה לי ילד!