באנג'י בלי חבל

כותב כל כך יפה שזה עושה לי לגרגר.
כל כך רגיש. כל כך מודע. כל כך נוגע.

אם לפני חמש-מאות, ארבע-מאות, שלוש-מאות, מאתיים ומאה שנה, מישהו היה כותב ככה,
היו מניחים שהוא סוג של קזנובה (לא מהגרסא של 'הספריה האירוטית'...) או לחלופין, הומו.

וכל פעם אני נופלת בפח המילים המתוקות והדבש שניגר מהן מאט את תנועות גפיי.

המילים שהן כמו חסם עורקים מדויק על עורק הצוואר
המילים האלו שמלאות חרטה והתנצלות ומבט מפוכח ועצוב על רגשות של אחרים,
הן תמיד פוסטמורטם.
תמיד אחרי הפגיעה, תמיד אחרי שכבר פישלת.
שוב.

כל כך רגיש, מודע ומפוכח, כל כך מלא חרטה וכאב.
למה שלא תנסה שיטה חדשה? במקום להתנצל באופן כל כך בוחן לב וקורע כליות
פשוט לא לפגוע.

הופך את השגרה לשואו-ריל. המציאות כתוכנית ריאליטי. המרחק בין זה לבין טלנובלה, תלוי רק בסוג הצופה. לבכות. לצחוק.
טלנובלה אמיתית. החומרים של החיים. אבל, לא רק החיים שלך.
להתחרט.
לצחוק.
לבכות.
לכאוב.
לזפזפ.